אורית ישי תערוכת צילום בפראג 2017

אזורי חרדה כה מפתים
תערוכת צילום, פראג, 2017
אוצרת: דליה לוין
פורסם באתר “ערב רב” 

עבודת הווידאו UP שאותה צילמה אורית ישי בזמן שהותה בתכנית האירוח במתחם המוזיאונים בווינה בשלהי 2014, יכולה להוות מעין הקדמה להבנת התערוכה רחבת ההיקף של האמנית בגלריה העירונית לצילום של פראג, צ’כיה. התערוכה שנפתחה בתחילת יוני מוצגת לאורך הקיץ במשך שלושה חודשים וחצי בגלריית הצילום המרכזית שבעיר, ונפרשת על פני שטח של שתי קומות רחבות ידיים. תחום הצילום מהווה בצ’כיה את אחד משדות היצירה החשובים ביותר, וזוכה למעמד נכבד בתולדות האמנות הצ’כית והבינלאומית כאחד.

הווידאו UP מעביר את חווית השהות בתוך תא המעלית השקוף, כאשר הנוסע בה נחשף ומודע כל הזמן למנגנון הטכנולוגי המעלה ומוריד את התא בין הקומות. חשיפת הקרביים של המעליות השקופות אמורה, לכאורה, להקל על נוסעים הסובלים מחרדת מקומות סגורים. התא השקוף יוצר תחושת מרחב בתוך החלל המצומצם ומאפשר הבנה והכרות עם המנגנון שמפעיל את המעלית. האם זה פותר או מפחית את החרדה ממנה סובלים רבים? התשובה של ישי היא בהעצמת מנעד החרדה עוד יותר באמצעות הבחירה של פס קול מקורי, המלווה את הסרט וחובר במיוחד על ידי המוזיקאי אסף מתיתיהו. תחושת החרדה מועצמת וחורקת כמו בסרט מתח או אימה.

אורית ישי, חלל התערוכה

לצד שש עבודות וידאו מעניינות, היא מפתחת את התחומים שבהם היא יוצרת (וידאו ותחריט) לצד העמקה והרחבה של מדיום הצילום, שאיתו היא מזוהה. ישי מוכרת היטב לצופים בארץ בהקשר של תצלומי המקלטים הצבעוניים, לצד גוף עבודות דוגמת “נורא יפה- יפה נורא” (העוסקת ביופיו של הנורא).
המעברים בין המדיומים נעשים בצורה חלקה שתורמת להרחבת ההבנה של מוקדי העניין הרעיוניים של עבודתה, לצד האסתטיקה שמייחדת אותה. כך, עבודות הווידאו מרחיבות את ההתייחסות לצילום ועבודות התחריט מתייחסות למיצב בארונית זכוכית (“ארץ הצבי”) שכולל פיסלוני עץ קטנים, מזכרות מארץ הקודש, שמצאה בשוק הפשפשים לצד ספרון ישן של צמחים מיובשים. חשיבותו של הספרון, שנעשה בעבודת יד, בשימור של מבחר מייצג של הפלורה של ארץ ישראל הקדומה. הספרון שנעשה בידי אומן שזהותו אינה ידועה ואשר על פי ההקדשה המופיעה בדף הראשון בספר ניתן ללמוד כי ניתן לגנרל אלנבי כשי בתאריך ה- 9 בדצמבר 1917. היה זה אות הוקרה לגנרל ולצבאו על ש”שחררו” את האדמה הקדושה מידי הכובש העות’מאני. הספרון מוצג בוויטרינה כאשר מסביבו תצלומים בהגדלות מרשימות, המדגישות את החומריות שאינה ניתנת להבנה מהתבוננות בספרון עצמו. כל החומרים הללו מכוונים את התערוכה לדיון במשמעות “ארץ הצבי” (Deer Country), כשמה. האם ארץ הצבי היא חלום לארץ נוסטלגית, כפי שראו בה טיילים וסיירים אירופאים שבאו לגלות עולמות בסוף המאה ה-19; או שמא, ארץ הצבי זה דימוי והתייחסות לטבע הולך ונעלם, אותו ניתן למצוא בשנים האחרונות אך ורק בוויטרינות במוזיאונים.

נושאי זהות ישראלית והבנה של תהליכים חברתיים ופוליטיים בארץ, הם חוט השני המקשר בין מכלול היצירות. ישי בוחרת בנושאים שמהווים מוקד היסטורי של ייצוג הזהות הישראלית, אך כאלה שיש בהם גם מידה רבה של ביקורתיות וסתירות פנימיות. הייצוגים כוללים אתרים ונופים קדושים בארץ, לצד בחינה של תהליכים חברתיים, כלכליים ותרבותיים העוברים על יישובים קרובים או מרוחקים במרכז או בפריפריה. הווידאו שצולם במושב מנות MANAMANOT, 2014, Moving Image Video)) מהווה דוגמא לאסטרטגיה זו של ישי: הדימוי הוא של סדרת תצלומים של בתי סוכנות חרבים. אך המערך האמנותי שנוצר הוא נקי, אסתטי ומדוקדק. זוהי מעין הקרנת שקופיות, שבהן הדימויים עולים זה על גבי זה, מכסים ומסתירים, אך גם יוצרים שכבות של היסטוריה וסיפורי בתים. הדימויים והעריכה מזכירים את העבר, בעוד ההגשה עדכנית לחלוטין ומתייחסת בביקורתיות להידרדרות החברתית והפוליטית של בני האדם במרדפם אחר התהילה והעושר.

אורית ישי, חלל התערוכה

דימוי האישה-החיילת (בווידאו 2014,SERIAL NO. 2953) מתייחס לצדדים המיליטריסטים במציאות הישראלית. דוגמא טובה לכך ניתן לראות בצורה שבה היא מתעדת את פסל החיילת מאת הפסל שמעון פוגלמן, מתוך אוסף מוזיאון פתח תקוה לאמנות. ישי גואלת את הפסל ואת הפסל מתהום הזיכרון האבוד, המוסתר במחסני המוזיאון שנים רבות, מבלי לצאת לאור.

דימוי פסל החיילת מופיע לסירוגין לצד פריימים מסרטי ארכיון של הצבא, מעלים באוב תצלומים היסטוריים של חיילות צועדות בסך. הפסל מהווה חלק מסרט הבוחן את דימוי גוף האישה וייצוגי החיילות בצה”ל. הפסל מסתובב בחלל חשוך, וחלקים ממנו זוכים לחשיפת האור בהדרגה ובדרמטיות. ההירואיזם הדרמטי והייצוגי של הפסל משלים את המילטריזים הדרמטי של סרטי הארכיון והמצעדים, שנדמה שזמנם עבר. זוהי בחינה של הסמליות הייצוגית של דימוי האישה-החיילת בתרבות הישראלית.

סדרת תצלומי מקלטי המגן הפזורים בישובים ברחבי הארץ (PUBLIC DOMAIN, 2009) ממשיכה את הדיון באתרים סימבוליים, מעין מונומנטים בנויים המיצגים פרקים מההיסטוריה של המדינה. אלה אתרים מעוררי חרדה ומוקד למחלוקות פוליטיות. המבט שמציעה ישי הוא מפוקח ומודע לרבדים הרבים של כל דימוי פשוט. היא חודרת מבעד לצבעוניות העליזה של חלק מהמקלטים ומציגה בצורה בולטת את הצדדים החיוביים לצד המשמעיות השליליות שלהם. אלה הם דימויים של חברה ותרבות בקונפליקטים מתמידים, גם כאשר מנסים לטשטש או לעטות עליהם מסיכות צבעוניות.

עבור הישראלים הצופים בעבודות, מתאפשרת התבוננות חדשה בדימויים, שנדמה שאנו מכירים אותם לעומק. סדרת הצילומים המוגדלים של אתרים ונופים מקודשים מרחבי הארץ “נוף קדוש” (קבר רחל, טבריה וירושלים), מתייחסת בברור לתיעוד המוכר היטב של הטיילים והסיירים האירופאים שנחשפו לארץ ישראל בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. תיירים אלה תיעדו את המקומות והערים הקדושות במבט נוסטלגי, רומאנטי ומתוך ניסיון לשחזר את מה שהם תפסו כנופי התנ”ך ואנשיו האותנטיים. הצילומים המטופלים הללו עוסקים במקומות מוכרים מאוד ובעלי משמעות לבני כל הדתות, מקומות טעונים מבחינה היסטורית.

העיסוק במיליטריזם ובסמלים לאומיים שוזר יחדיו את מרבית הייצוגים בתערוכה. כיצד אלה נקראים על ידי הצופים שאינם ישראלים ושהזיקה שלהם אפילו לדת הנוצרית קלושה? שאלה זו עולה באופן טבעי בתערוכה זו. ואכן, ההתמודדות עם נקודת המבט של הזר, של מי שאינו בא מאותו רקע הוא אחד האתגרים שמציבה יצירתה של ישי. היא מבקשת לתת הזדמנות להתבונן מרחוק על סמלים שנראים כה טבעיים לישראלים ולמי שמכיר ולו חלקית את ההיסטוריה של ארץ ישראל. זהו חלק מעולם האמנות העכשווי בעידן הגלובאלי. התערוכה מראה כי עדין יש משמעות רבה להבנת הרקע ההיסטורי והתרבותי של כל איזור וכל תרבות. הדברים אינם כה פשוטים כפי שהם נראים במבט ראשון. ישי מציעה למתעניין פתח קטן לנסות ולהבין ולהיחשף לנרטיבים אחרים.

צ’כיה היא אחת המדינות שבהן לדת השפעה מצומצמת מאוד. מרבית תושבי המדינה מגדירים עצמם אתיאיסטים והם מרוחקים מהדת, ההיסטוריה והפוליטיקה שלה. יחד עם זאת, המסייר ברחובות פראג, אינו יכול שלא להבחין במרכזיות מבני הכנסיות המרשימים והמרכזיים. לצד ההיבטים התיאולוגים, מתיחסות העבודות של ישי גם להתמודדות עם משברים חברתיים ופוליטים, שהם מרכזיים עבור אירופאים רבים בימינו: החל בחרדה מפני טרור ועד לחששות באשר לשינויים החברתיים שנובעים מאי שילובם של מהגרים כה רבים הבאים מחוץ לאירופה.

אלמנט החרדה מצוי היום לא רק במרחב המזרח תיכוני אלא גם ביבשת אירופה והשינויים שאותם ממחישה ישי, עשויים בהחלט להיות רלבנטיים גם לקריאה גלובאלית. דליה לוין, אוצרת התערוכה, מתייחסת בהקשר לתצלומים מגוף העבודה Sacred Landscape,2017, לפרשנותו של וו. ג’י. טי. מיטשל, “נוף קדוש: ישראל, פלסטין והישימון האמריקאי” (2000). על פי משנה זו “נוף אינו אלא ייצוג תרבותי אידיאולוגי המשמש לסימול יחסי כוח חברתיים.” ואכן, לדוגמא, קבר רחל המתואר באחד הדימויים, מוסתר כיום לחלוטין בחומות מגן. ישי אמנם אינה מציגה את החומות, אלא את המראה המסורתי של המבנה, אבל את מקום החלונות תופסת קובייה לבנה אטומה. הופכת את הבניין לאדריכלות עיוורת. אפשר גם לקרוא את הדימוי מכיוון אחר: אלה צילומים של מקומות בעלי חשיבות מרובה ואף קדושה לשלוש הדתות, מקומות טעונים מאד מבחינה פוליטית. בטיפול בתצלומים האלו חוזרת ישי ומקנה להם אופי רומאנטי כדי “להרחיקם ממדוכת המריבה” לפחות בנראות שלהם.

יחסי הכוחות הסמויים והגלויים הם מוקד עבודת הווידאו הארוכה והמורכבת שצולמה בערד, “עוז 21” (2016). חלק משמעותי בעבודה היא הקראה מלאת פאתוס של טקסט מאת עמוס עוז, באופן המזכיר את טקסי יום הזיכרון הנהוגים בבתי הספר ובאירועים ממלכתיים. הטקסט עצמו נותן ביטוי לפערים בין הרעיונות והאידיאולוגיה שעליה דיברו מייסדי העיר ובין המציאות הקשה המתקיימת בה כיום. זהו טקסט של התפכחות. הכיאוריוגרפיה המצולמת מדגישה את הפערים הללו ביתר שאת, חושפת במבט ביקורתי את האנכרוניזם ואת הפאתטיות של אותה אידיאולוגיה שאיבדה את דרכה במדבר. התוצאה היא יצירה מעוררת חמלה והזדהות עם עולם הולך ונעלם, סמלים נמוגים שמאבדים את צידוקם.

קבוצת בנות צעירות מציגות קטע מחול על רקע אדריכלות ברוטליסטית מתפוררת. הכוחנות אינה עומדת מול רוחות המדבר. גם כאשר התפאורה עוברת למרחב הפתוח והבנות רוקדות על גבי מה שנראה כשרידי טנק נטוש, מעין פסל מדברי מפלצתי הנח על גחונו, אינו מאיים עוד, אלא מהווה בימה ותפאורה לרכות המחול.

פרקטיקת היצירה של ישי מעדיפה להתכתב עם תולדות האמנות ולאו דווקא עם הסביבה הישראלית המידית. כאשר עובר הדיון לשדה האמנותי האסתטי, מתאפשר גם לצופים אירופים לחפש את נקודות המגע המשותפות. הפער בין התכנים המטרידים ובין הייצוגים הצילומיים המרהיבים מעוררים, לאחר ההבנה היורדת על הצופה, תחושה של בלבול או חוסר אוריינטציה. ייתכן, וזו הכוונה המרכזית של התערוכה כולה, היא מתקיימת במציאות מסויימת ובו בזמן נעדרת מאותה המציאות ממש. היא יוצרת דיסאורינטציה המחייבת לבחון את מקומו של הצופה הן ביחס לצילומים או לעבודות הווידאו והן ביחס לתיאורים עצמם שנראים כה מובנים וברורים בחלק מן העבודות, בעוד שהם סתומים לחלוטין באחרות.
רמז לאפשרות פיענוח זו ניתן למצוא בתצלומי כסא השומר הריק (2016) המפוזרים במספר פינות ברחבי הגלריה. תצלום של הכסא הריק מודבק על רצפת הבטון וממחיש את ההטיות שמיחדות את יצירותיה של ישי. פעמים רבות ישי לוקחת את הדימוי המקובל והמובן מאליו, ומטעינה אותו במובנים שונים לחלוטין. כאן, במקום השומר המזהיר מפני נגיעה ביצירות, ניצב רק הכסא הריק. האדם עצמו נעדר מהדימוי, שפוער פצע של ממש ברצפת הגלריה.

הפצעים הללו הם הפצעים שבהם עוסקת יצירתה של ישי בווריאציות שונות והם משתלבים בתהליך הגירוד של המציאות וסמליה מתוך כוונה לזהות את העיוותים שנוצרים בדרכים שבהם אנו תופשים את המציאות הישראלית. יתרה מזו, החקירה האמנותית מאפשרת לישי לצור ריחוק מסויים מהיום-יום, לייפות אותו, להעשיר אותו ולבדוק עד כמה האסתטיקה מעבירה את המתחים הגלומים במציאות, את אזורי החרדה האישיים של כל צופה. הדיון הזה, הוא המאפשר לנסות ולבחון את האמנות כגורם מאחד עבור קהלים רחבים יותר, כשעדין כל אחד ואחד מבין את הדימוי שמולו על בסיס הידע התרבותי והנרטיבי הנסתר מעבר לדימויים עצמם.

אורית ישי
Deer Country
אוצרת דליה לוין
Prague City Gallery, House of Photography
6.6.2017-10.9.2017

פורסם בקטגוריה אמנות ישראלית, מאמרים, צילום, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.