איפה הצבע? יריד צבע טרי 2012
בעקבות הביקור שערכתי ביריד האמנות הישראלית השנתי "צבע טרי", עלו לי כמה מחשבות על ירידי אמנות, תצוגות המוניות וצבע טרי.
ביריד השנה היה הכל פרט לצבע טרי.
בית הספר התיכון החדש שבו התקיים היריד השנה, השרה על האירוע כולו אווירת בינוניות האופיינית למערכת החינוך הישראלית. על האתר כולו שרתה הרגשה של שביעות רצון או של שובע מהיצירה האמנותית, שכבר אין לה מה לחדש אלא להציג דברים שכבר נעשו ושופשפו ונוסו במקומות אחרים ולכן כל מה שצריך זה רק למקצע קצת פה וקצת שם כדי לשפוך צבע ויצירות על הקירות. אף לא אחת מן הגלריות או התצוגות לא עוררו שאר-רוח או עניין במעשה האמנותי. הצבע הטרי כמו יבש עוד לפני שהעבודות יצאו מהסטודיו, הועמסו על טנדרים והועברו לאתר היריד.
חווית הרעננות האמנותית וגם הסביבתית נעדרה לחלוטין מהמיקום בתוך מבנה בית ספר.
רעיון של הפיכת בית ספר לסביבת אמנות הוא כשלעצמו רעיון מצויין ונוסה במקומות שונים בארץ, וגם באותם מקומות ממשיכים, שנים לאחר קיומם, להתלבט ולנסות לפתור את הבעיות האדריכליות, החל בסדנאות האמנים של תל אביב ועד למרכז לאמנות דיגיטלית בחולון. ברור כי מבנה בית הספר הישראלי הוא כזה המנטרל כל יכולת עידוד יצירה וחוייה של שהייה במקום של עשייה יצירתית ותרבותית של ממש.
בית הספר התיכון החדש של צפון תל אביב, למרות היותו מרשים ועשוי היטב, בהשוואה למרבית בתי הספר הפזורים ברחבי הארץ, נעדר כל היבט אסתטי של ממש, ומנסה בקשיים רבים לצור סביבה מוצלחת יותר (בעיקר בתוספת שילוט וגרפיקה עזי צבע).