היחסים שבין האוצרות והחינוך במוזאון – חשיבות שילוב הרשויות

הרצאה בכנס 'מוזיאונים בראי החינוך והחברה' שנערך במכללת אפרתה, 29.1.2014

תערוכת א-ב-גע-דע, בית התפוצותהמוזאונים של ימינו משמשים בתפקידים רבים ומרובדים, הרבה מעבר למה שהיה עד לפני שנים לא רבות. מוזאונים או מרכזי תערוכות על סוגיהם השונים מהווים כיום מרכזי חוויה, בילוי והשכלה, ולא רק מוסדות צפייה באמנות או לימוד על מסורת העבר.

הרחבה זו של המשימות המצופות מן המוזאונים, ערערה את היסודות ושיטות העבודה השגורים ומחייבת חשיבה חדשה על אופני ההתייחסות לשלבים המקדמיים הכרוכים בהקמתה של התערוכה – מטרתו העיקרית של המוזאון, עד לא מזמן.

בשל הלחצים הכלכליים המתעצמים מצד רשויות ממונות ומתקצבות (עיריות, משרד התרבות ומועצת המוזאונים וגם סל תרבות), כמו גם בשל ניסיונות הערכה המחודשת של תפקידם של מוסדות התרבות בכלל, עולה הצורך לבחון את האופנים המסורתיים של תיפקוד המוזאונים. הלחצים הכלכליים, האדמיניסטרטיביים,וכמובן אלה הטכנולוגיים מחייבים בחינה מחודשת של המבנה האוצרותי מול המערכים התומכים (או כאלה שנחשבו עד לא מזמן לתומכים).

גם השינוי שחל בדרישות מצד הקהל הוליד את הצורך לבחינה יסודית ולא פחות מכך בחינה ערכית של המבנה המוזאלי. קהל המבקרים במוזאונים אינו מסתפק עוד בעצם הביקור. הוא רוצה לחוות חוויה תרבותית שתצדיק את התשלום הגבוה וגם את הזמן שהוא טורח להקדיש לביקור מתוך שפע האלטרנטיבות. הרצון הוא לצאת עם ידע לצד חוויה רגשית, ועדיף גם עם מזכרת שניתן להציג בפני החברים לאחר הביקור.

במבנה המוזאלי המסורתי התקיימה חלוקה ברורה בין תפקידי היצירה, קרי האוצרות, ובין תפקידי התפעול והמשימות ההיקפיות, קרי: עיצוב התערוכות, השיווק, התפעול, האירועים וכמובן החינוך או ההדרכה. כיום, מקבלים שלל התפקידים ההיקפים הללו מקום חשוב הולך וגובר.
ניתוח הסיבות לשינוי זה מביא למסקנה הבאה: במידה רבה הניראות הבולטת של גורמים אלה בשטח, ולא פחות מכך התלות המלאה של צוותי האוצרות בשיתופי הפעולה בהם, מכתיבים את שינוי שיטות העבודה. יתרה מזאת, מידת החשיפה שגורמי המעטפת מספקים לעשייה האוצרותית מחייב התייחסות להשפעה שלהם על המחשבה האוצרותית.

שינוי זה מחייב את העושים במלאכה חשיבה חדשה על אודות מקומה ותפקידה של כל אחת מן הרשויות הללו. יתרה מזאת, אם בעבר עבודת האוצר או מתכנן התערוכה היתה מבוססת על יכולות היצירה והחשיבה האינדיבידואלית, המהווה במידה רבה המשך של העבודה האינדיבידואלית של האמן היוצר עצמו, הרי שכיום מורכבות המשימות המוזאליות וההשלכות הכלכליות הדרמטיות של כל פעולה ותערוכה, מצריכים שינוי בפרדיגמה התכנונית, ובעיקר במבנה הפרסונלי של צוות תכנון התערוכה.

מקומו של החינוך מרכזי מאוד במוזאונים לאמנות, אולם במוזאונים שאינם מציגים רק אמנות יפה החשיבות שלו מתעצמת עוד יותר. מרכזיות תיווך התכנים באמצעות מחלקות החינוך וההדרכה במוזאונים היסטוריים, מוזאונים למדעים ולעיצוב חשובה לאין שיעור.

אין די בציפייה כי הצופה יתבונן ביצירת האמנות או המוצג ויספוג אותה ואת האסתטיקה שלה. במוזאונים מדעיים, טכנולוגיים, היסטוריים ודומיהם, אין אפשרות להבין את המסרים בלי ההקשר הדידקטי שגלום בו שלהם. למעשה, המוזאונים הפכו להיות מרכזים חשובים לפרשנות של המציאות, הסביבה או התרבות האנושית. הם מהווים מצע לדיון, העמקה והתמודדות עם תופעות תרבותיות, חברתיות, מדעיות מתווכות מפי מיטב ההוגים בתחומים הללו. המוצגים, המשחקים, ההדמיות הם רק בסיס לתחילתו של דיון. הם מתניעים מערך שלם של רעיונות, דיונים וחוויות, שאינם יכולים להתעורר באותו אופן במסגרות אחרות.
חווית החשיפה לתצוגה מוזאלית היא חוויה מודרכת, מתווכת ומתוזמרת, באופן השונה מהחוויה של צפייה באתרי אינטרנט למשל, או אפילו חווית ההשתתפות בשיעור בבית הספר או האוניברסיטה. מורכבות זו מחייבת כיום התמודדות של אנשי צוות בעלי אוריינטציה מחשבתית ומיומנויות דידקטיות ואדמיניסטרטיביות שונות. היות וחווית ההשתתפות בקבוצה מודרכת בתצוגה היא כשלעצמה אינה חוויה אינדיודואלית מנותקת מתגובות, או לחילופין, העדר תגובות של המשתתפים האחרים, הרי שיש צורך לחשוב ולצפות מראש במידת האפשר, מה תהיינה התגובות לצפייה במוצג.

מורכבותן של התערוכות כיום מחייבת יצירה של צוותי עבודה, שבהם לכל אחת מן הרשויות השונות, או לבעלי התפקידים השונים, יש תפקיד ביצירה של המכלול. כדי להצליח להשיג את המטרות הללו אני מציע אוצרות מבוססת צוותי עבודה ומשימה אינטגרטיבית.

המבנה הקלאסי של עבודת המוזאון מבוססת על התכנים שמספקים האוצרים. הם הוגים את רעיונות התערוכות ואת אופני ההעברה של התכנים לציבור. מערכת החינוך וההדרכה במרבית המוזאונים נכנסים במעגל העשייה רק בשלבים מאוחרים יחסית של ההכנה של התערוכה. צוותי ההדרכה נקראים להשתלב במערך לרוב כאשר מרבית מרכיביה של התערוכה כבר סוכמו והם לקראת ביצוע. במרבית המקרים קורה שצוותי ההדרכה נחשפים לתערוכה רק יום או יומיים לפני פתיחת הדלתות, ואז הם נדרשים ללמוד את חומרי הרקע ואת המוצגים ולחשוב בזמן קצר על תכניות החינוך וההדרכה. לנסח את השאלות שיישאלו, לשמוע מידע מורכב מפיו של האוצר או האוצרת, שגם הם בשיא ההתרגשות לקראת הפתיחה, ואזי הם כמעט ואינם פנויים לחשוב דידקטית, שלא לומר בצורה מסודרת על התיווך לקהל שאינו קרוב לנושאים המועלים בתערוכה.

הנושאים המרכזיים לדיון הם: חשיבות נקודת המבט של הקהל, היכולת להרחיב את השיח עם קהלים מגוונים, בהתאם לאוכלוסיות המבקרים במוזאון, תגובה לצרכים של קהל המבקרים, יצירה של תערוכה הפועלת ברבדים שונים לאוכלוסיות השונות, שיפור יחסי צוותי עבודה בתוך המוזאון ועידוד היצירה החינוכית, ועוד.

עבודת המוזאון מכוונת לאנשים, אלה שיבקרו במקום ואלה שיחוו את החוויה שאנו, כאוצרים, רוצים להעביר הלאה. עלינו לזכור בכל שלב ושלב כי אנו פועלים ויוצרים עבור הקהל ולכן יש לשמור את הכוונה הזו לכל אורך הדרך. בעוד האוצר שואף להפגין את הידע שצבר, המדריך מיצג את נקודת המבט של הצופה ואת היכולת שלו לקלוט ולספוג את המידע. האוצר רוצה להפגין עושר מחשבתי, ניתוחי או ביקורתי, ואלה פחות מעניינים את המדריך.

המתח שנוצר בין שני כיוונים אלה יכול להקשות על תהליך הקליטה וההתקשרות עם הקהל. לכן, ככל שמתחים אלה יצופו על פני השטח בשלבים מוקדמים של התכנון, ניתן להערכתי, להרגיע אותם מתוך שאיפה לנטרל אותם לחלוטין. אסור להרתיע את האנשים שעבורם אנו יוצרים את התערוכה בשל רצון להפגין אגו או חוכמה יתרה. חוכמה שאינה מובנת, ואינה ברת-תיווך – אינה חוכמה. בשונה מתחומי ידע אחרים, התערוכה נוצרת עבור קהל ולא עבור היוצרים שלה בלבד. מתכנני התערוכה צריכים לאפשר מצבים שמעודדים את המעורבות של המבקרים, כדי להעשיר אותם ואת החוויה שלהם וכדי להעצים את ספיגת הידע והרגשות.

היצירה המוזאלית היא יצריה של חיבורים, יצירה מבוססת תיווך בין תחומי ידע ובין אנשים, בין רעיונות ובין רגשות, בין הידוע והבלתי ידוע. כדי לצור את הגשרים הללו יש לבנות מכנה משותף שמהווה מצע נוח וגם נעים להיכרות ולחוויה משותפת. חוויה של קליטה, ספיגה ויצירה של מצבים ורעיונות חדשים, שייתכן ולא היו מוכרים או ידועים לקהל כמו גם ליוצרים שלה, קודם לכן.

שיתופי הפעולה הם לא רק כדי לעמוד בפני עצמם. הם נועדו לעודד עניין וסקרנות בקרב אנשים נוספים, במטרה לעודד גם אותם ליצור מצבים חדשים ורעיונות חדשים. בחירת שם התערוכה למשל, יכול להוות הזדמנות מצויינת לשמוע רעיונות ודעות שונות תוך שיתוף מלא של האוצר, אנשי החינוך ולא פחות מכך גם אנשי יחסי הציבור. אם איש יחסי הציבור סבור ששם התערוכה אינו תואם או שאינו קליט דיו, הוא עלול, אפילו בתת המודע, להכשיל את השיווק באמצעי התקשורת. לעומת זאת, אם הוא ירגיש כי תרם או היה לו חלק בבחירת השם, ההזדהות שלו תעודד התלהבות מעשיה שיש לו חלק בה. כך גם בנוגע לאנשי ההדרכה, אם שם התערוכה אינו מתגלגל על לשונם, הם יציגו את התערוכה בכותרת או בכינוי אחר מזה שבחר האוצר, ובכך יפגעו מבלי משים בהעברת התכנים.

תפקידו של האוצר הוא לרכז, אך לא פחות מכך לעודד מחשבה על נושאים שמעניינים אותו ומעוררים בו דחפים של יצירה וחשיבה. עידוד השותפים לדרך, חיונית לקראת גרימה לאנשים נוספים להיות מעורבים ולהשתתף בעשייה משמעותית. עידוד היצירה הוא דרך מצויינת לשיפור מיומניות ניהול ושיתוף פעולה. אלה הן תכונות חיוניות גם לצוות החינוך וההדרכה במוזאון.

לעיתים מיומנויות שיתוף חסרות לאוצרים, בשל העבודה הפנימית והאינדיבידואלית שהיא בדרך כלל הצורה שבה הם נוקטים. להערכתי, המחוייבות לשיתופים מעוררת גם בקרב האוצרים את הצורך לשתף ולחוות ביחד, מראש, את החוויה הצפויה למבקרים בתערוכה. הצורך לספר ולתאר, לשתף ולנסות להבהיר את סוג החוויה שהוא צופה שתעבור על המבקר, היא חיונית ואף מעוררת סימולציה חשובה.

יצירה של תערוכה העובדת במספר מישורים מקבילים משלימים. כאשר אני מתכנן תערוכה אני עובד מראש על תערוכה שתעבוד עבור שלושה קהלים: ילדים, נוער ומבוגרים כללי, וחובבי אמנות מושבעים. האוצר רגיל בדרך כלל לעבוד על קבוצת המיקוד השלישית, כאשר הוא אינו מכיר לעומק את שתי הקבוצות הראשונות. לשם כך הוא זקוק לתמיכה ולמראה שמצבים מולו אנשי הצוות החינוכי ואנשי ההדרכה.
אחד מאמצעי ההעברה המרכזיים של תכני התערוכה הם הטקסטים. כתיבה של טקסטים ברורים ומובנים מהווה אתגר לכל אוצר כמעט. אם האוצר יציג את הטקסטים הללו בפני שותפיו בשלבים מוקדמים, הוא יוכל לקבל משובים שיסייעו לו לכוון את טוב יותר לקהל היעד של התערוכה. טקסטים קשים לקריאה והבנה יוצרים אצל המבקר התנגדות כבר בשלבים מוקדמים. במיוחד נכון הדבר עבור מבקרים בודדים, שנוהגים לקרוא את המבוא מיד עם כניסתם לתצוגה. טקסט בלתי קריאה, מורכב מדי שאינו מציג את הרעיונות והתכנים, עלול להטות את חווית המבקר כבר עם כניסתו לתערוכה. משוב מוקדם מצדם של אנשי החינוך יכול לפרק מוקשים אלה, מראש.

הדיאלוג לאורך התהליך מאפשר יצירה של תכניות חינוך משמעותיות יותר, אם ההבנה של צוות ההדרכה נלמדת ונבנית לאורך זמן החשיבה וההפקה, הם מכירים טוב יותר את העליות המורדות והסיבובים שעבר האוצר בדרכו ליום הפתיחה. שילוב סיפור ההקמה של התערוכה והתהליכים שהוליכו לקראתה הם סיפור מרתק, שיכול להעשיר במידה רבה את ההבנה של בחירת המוצגים הסופיים ואופן ההצגה שלהם, כמו גם הרצף שבו הם מוצגים. מדריך שאינו מכיר את התהליכים הללו, בהכרח, הבנתו של התערוכה תהיה לוקה וכך תהיה גם ההדרכה שלו.

שיתוף בלבטים שמתעוררים אצל כל אוצר, שהם חלק מתהליך האוצרות, יכולים להוות מקור חשוב לשאלות בנוגע לנושא עצמו ולאופן ההמחשה שלו. בעיות שהאוצר מתמודד איתן יכולות לבוא על פתרונן מתוך סיפור והיוועצות מתמשכת עם אנשים שעוסקים בהוראה ובהדרכה, ובידיהם נסיון בהסברה של רעיונות מורכבים.

זמן מספיק לעידוד היצירתיות של צוות ההדרכה ועידודו ליוזמות חינוכיות: על מוביל התהליך להכיר את האיכויות ואת מוקדי העניין של חברי הצוות. המטרה היא לחשוף בהדרגה את היכולות הללו כדי שהן יבואו לידי ביטוי ויתרמו תרומה הן לאיש הצוות עצמו והן למהלך האוצרותי והחינוכי.

ראוי לעודד שיתוף חוויות ומחשבות בצורה פתוחה כדי לשפר את יכולת הביטוי המילולית אך גם התוכנית של חבר הצוות. אם אחד המדריכים מצטיין ביכולת דרמטית, יש לתת לכך ביטוי כבר בשלבי התכנון וההצגה של פריטי התצוגה. אם חבר צוות אחר הוא בעל יכולות דידקטיות טובות – מן הראוי לתת לו את האפשרות להוציא אותן לאור בדרך הרטורית המתאימה לו. כאשר מתכננים את התצוגה, במיוחד במוזאונים או תערוכות שאיש הצוות הוא גם המדריך, רצוי לשאול איזה סוג של הדרכה מתאימה לו. האם הוא מעדיף להעביר נתונים, או שמא לספר את התערוכה בדרך של סיפור עלילתי. הבנת והכרת הצורה הרטורית של המדריך תאפשר לתצוגה לספר את אותם התכנים בצורה ויזואלית, אך כזו שתהיה בסיס טוב למדריך לתאר את מה שהוא רואה לקהל.

יצירת התחושה שהמדריך הוא המספר, ושהוא מעביר ומתווך את הרעיונות של התערוכה, כאילו הוא היה זה שיצר אותה, יצור העברה טובה יותר של המסרים, העברה שגם המבקרים יחושו שהיא טבעית ואינטגראלית למדריך.

כחלק ראשוני מתכנון תערוכה אני מראיין בשלבים הראשונים את צוות ההדרכה, מתוך מטרה להבין מה הם יכולים להעביר בצורה הטובה ביותר. איך נוח להם לספר את הסיפור, מי הם אנשי הצוות השונים וכיצד הם פועלים מול הקהל שלהם. היכרות זו מאפשרת לי כאוצר, שלא יעמוד, פרט למקרים בודדים מול הקהל, לכוון את המסרים בצורה שהיא תהיה נגישה וקליטה ביותר בצורה יעילה.

לעיתים יש הבדל מהותי בין אופן בו המדריך מעביר את ההדרכה לזו של האוצר. בחינה של שתי הגישות, לעיתים אף שלוש או ארבע, בהתאם למדריך מאפשר למצוא את הגישה הנכונה ביותר לתצוגה הספציפית.
חשש להיות דידקטי מדי הוא אחד החששות הבסיסיים ביותר לאוצרי אמנות. זהו אחד האלמנטים שמנחים את דרכם של האוצרים בתכנון תערוכה. לרוב הם עושים הכל כדי להימנע מכך בכל דרך אפשרית, החל מבחירה של שמות מעורפלים או כאלה היוצרים אסוציאציות בלתי ברורות, כתיבה של טקסטים מסבירים, שקשה לצופה הרגיל לצלוח אותם. לעיתים קרובות מדי אפילו לא מסבירים לצופים או לתלמידים מהן הכוונות או המטרות של המוצגים – הסבר ברור יותר, גם אם יש סכנה שיהיה דידקטי, עשוי להבהיר למבקרים טוב יותר את כוונות המציגים או האוצרים, ואפילו את אלה של המדריכים. על בסיס הסבר זה הם יוכלו לנתח או לבקר את מידת הקורלציה שבין המטרות והמציאות בשטח הגלריה.

המדריכים כמגדירי גבולות יכולים לסייע לאוצר, שלעיתים רוצה למשוך תשומת לב דווקא לפרקים הבעייתים בסיפור. הם יודעים עם אלו נושאים הקהלים השונים יכולים להתמודד ועם אלו אחרים הם יתקשו להתמודד עד כדי יצירת אנטגוניזם במקום עניין. יש נושאים המתאימים לילדים בעוד אחרים מתאימים לבני נוער או רק למבוגרים.

סיכום

דיאלוג מתמיד, לכל אורך שלבי התכנון האוצרותי של התערוכה, הוא צורך ממשי במוזאולוגיה של ימינו. היות והדרישות והתנאים התרחבו והשתנו והפכו למורכבים כל כך, שילוב הידיים והמוחות בין הרשויות העיקריות בתפקיד המוזאון יתרמו לשיפור הדרוש כל כך באוצרות ובמוזאונים בכלל.

פורסם בקטגוריה אסטרטגיה, מוזאונים, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.