י”ח ברנר באמנות

גלריה נווה שכטר, נווה צדק, תל אביב, ספטמבר-נובמבר 2017
אוצר: חגי שגב

סיפור חייו ויצירתו של ברנר הוא סיפור של עליות ומורדות, רגעים קטנים לצד רגעים דרמטיים – והסיום דרמטי ביותר, עם רציחתו בפרעות תרפ”א בבית האדום בפרדסי יפו (2 במאי, 1921). כיצד ניתן לתמצת את הרגעים הללו בדימוי אחד? התערוכה הקטנה בגלריה של נווה שכטר מנסה להתמודד עם האתגר הזה. מקבץ מצומצם של יצירות אמנות הנסבות על אחד המיתוסים המשמעותיים של ראשית ההתיישבות ויצירת התרבות בארץ ישראל. “כשברנר הגיע לארץ ישראל – הספרות העברית עברה לארץ ישראל”, אומר אריאל הירשפלד בראיון בסרטו של יאיר קידר על ברנר, שמוקרן בתערוכה.

האמנים נמשכים לדמותו של ברנר ולדימוי המסתורי שהותיר אחריו. קבוצה אחת בוחנת את דמותו בפריזמה של דיוקנו המתועד בתצלומים היסטוריים, אם בחיים, אם במוות. מבחר עבודות נוסף מתרחק מן הדמות עצמה ומציע התייחסות להיבטים במחשבתו של ברנר. שתי ההצעות הוויזואליות מעלות פעם נוספת לדיון את אחת הדמויות הקונטרוברסליות ביותר בספרות העברית המודרנית, שגם כמאה שנה לאחר תסיסת יצירתו מוסיפה לעורר עניין ומשיכה.

תמונה עליונה: חיה גרץ-רן, ברנר תמונה תחתונה: רעיה ברוקנטל, ברנר

כותרת התערוכה, “מכאן ומכאן” כשם ספרו של ברנר, מתייחסת למקבץ המצומצם של דימויים שהם פרקי חיים ומוות, פרקי מחשבות, המהווים בסיס לעולם ומלואו, עולם של מבטים חזותיים המקבצים בתוכם מחשבות רבות-רבדים. כל ציור, רישום או סרט דוקומנטרי הם פן אחד שמשך את יוצרו להתמודד עם סיפורו של ברנר ועם תופעות תרבותיות או חברתיות שבאו לידי ביטוי ביצירתו. לעיתים ההתייחסות ישירה, ברורה ומיידית, ולעיתים היא מציעה מבט מרוחק, מהרהר, בוחן ואף ביקורתי.

 

קורות חייו המורכבים והמרתקים של ברנר משכו אמנים רבים, אולם מספרם של אלה אינו מתקרב כלל למניין החוקרים שהתעניינו ומוסיפים להתעניין בכתביו. גדעון עפרת סקר במאמרו את היחס לדמותו של ברנר, שנע בין התעלמות והעדר התייחסות לבין פרצי עניין בתקופות מסוימות. אמנים הנדרשים אחת לתקופה לדיוקנו נמשכים בעיקר לעוצמה העולה מדמותו בתצלומים ההיסטוריים. ואכן, ברנר על זקנו העבות – כפי שהוא נראה ברבים מן התצלומים – הוא דיוקן של אדם טעון אנרגיות ורגשות הניתנים לפירושים שונים, מעוררים את הדמיון ומעודדים את היצירה.

הדיוקן בין חיים למוות
בשנים האחרונות מתעוררות שוב ושוב שאלות מהותיות שעלו בכתביו של יוסף חיים ברנר כבר לפני למעלה ממאה שנים. חקר דמותו ודיוקנו של האדם היהודי, ההולך ומתגבש במדינות רבות ושונות ובארץ ישראל כתולדת התנאים והנסיבות, הוא אחד הנושאים המרתקים ביותר. ברנר העלה את הנושא הזה ביצירותיו בצורה חדה וברורה, מפוכחת ומלאת סתירות בעת ובעונה אחת. והוא הדין גם במופעים שלו בציור ובאמנות.

יוסי וקסמן, ברנר בראש, 2017

יוסי וקסמן מצייר את ברנר בעקבות תצלום היסטורי שבו הוא נראה מלא-חיים ועז-יצרים בזכות משיכות המכחול הדשנות והתוססות. זהו דיוקן המזכיר את הדיוקנים של ואן גוך באנרגיה שהוא טעון בה. אנרגיית החיים אצורה בתמונה – ובמקביל לה גם אנרגיית המוות: התיאור כולו מוקף בד מכוסה צבע אדום-דם. ואכן, בפוסט שהעלה וקסמן בדף הפייסבוק שלו מספר ימים לאחר סיום העבודה על הציור, הוא כותב: “רצח ברנר אצלי בסטודיו”. באחד התצלומים שמצרף וקסמן להודעה נראה כתם צבע אדום לוהט על הרצפה, מתחת לכן-הציור שעליו ניצבת היצירה בשעת העבודה עליה.

“ברנר בראש” (2017) של וקסמן הוא תיאור של אמן חי ויוצר שהיצירה מנקרת במוחו, שהעורב השחור חופר במחשבתו. הסמיכות של האטריבוט הסימבולי של העורב מזכיר בבירור ציורי דיוקן או איקונות דתיות מימי הביניים. ציורים של קדושים נוצריים לוו פעמים רבות בקישור ישיר אל בעל-החיים שסימל את המשמעות הגלומה בו עבור היוצרים והצופים. העורב מסמל עוף אכזרי אך רב חוכמה, והוא הדין גם בציור של וקסמן: סמיכות וזהות כמעט מלאה בין ראשו של ברנר ובין העורב.

בעוד ציורו של וקסמן עוסק בפן היצירתי-אישי של ברנר, הציור והרישום מאת אורי ליפשיץ, שנוצרו עשורים מוקדם יותר (1985, 1994), מציגים דמות פוליטית. גדעון עפרת מנתח את ציוריו של ליפשיץ על ברנר כחלק מ”געגוע למנהיג כאיש הרוח”. עפרת מתייחס גם לניתוח של נורית גוברין, הטוענת כי החזרה לעיסוק בברנר ומחשבתו עלתה בעקבות המשברים החברתיים והפוליטיים של מלחמות יום כיפור, מלחמת לבנון הראשונה והאינתיפאדה הראשונה.

רישום הדיוקן של ברנר מאת ליפשיץ חושף את האישיות המסוכסכת, הנאבקת מאבקים פנימיים, כאשר מחצית הדיוקן מכוסה בקווים חדים, החורשים את הפנים ופוצעים אותם. קווים רישומיים נוספים יוצאים אל מחוץ לקווי-המתאר של הראש וממשיכים את הסערה הפנימית אל מחוצה לו.

התמונה המונומנטלית הנוספת של ברנר המת המוצגת בתערוכה ממחישה עיסוק בדמותו כקדוש נוצרי מת. גופתו השכובה על הארץ מתוארת בתוך קווים חדים, המקיפים אותה כמו ארון קבורה. אולם המוטיב המשמעותי יותר הוא הקווים החודרים את החזה החשוף. אלה הם מעין חיצים שנורו אל גופו של הקורבן. דימוי זה נקשר באמנות הנוצרית לתיאור של סבסטיאן הקדוש, דמות המופיעה באין ספור יצירות מופת, שהידועה שבהם יצאה מתחת ידו של אנדריאה מנטניה (Mantegna). בציורים הנוצריים נראה סבסטיאן הקדוש צלוב על צלב ואת גופו מפלחים חיצי מוות.

מותו הטרגי של ברנר הוא מוקד מרכזי בהתייחסות לקורות חייו. האמנות אוהבת לתאר רגעים דרמטיים, המהווים יסוד מושך ומסקרן, וכמובן מאיים ומעורר חרדה. ציור או צילום של גופה הנחה על הארץ הוא סיפור המתמודד עם תחושות ואירועים הנוגעים כמעט לכל אחד ואחד. המוות או הגופה הם רק ייצוג של האירועים המוליכים-לקראת, של המתרחש בשעת האירוע עצמו, וכמובן של השלכותיו.

חיה גרץ רן ורעיה ברוקנטל מתמודדות עם תיאור גופתו של ברנר תוך התמקדות ברגעים שלאחר המעשה הנורא. גופתו של ברנר ברישום של ברוקנטל שוכבת על הארץ – זהו פורטרט של מת המגלם בעיצובו את המתח בין האנכי לאופקי, שהרי אדם חי הוא אדם העומד זקוף, בעוד הגופה שכובה על הארץ. זהו גם מתח בין השלווה הנסוכה על פניו של המת לבין המתח שבידיעת המוות והסוף. שׂערו של ברנר מעוצב בתנופה רבה, בקווים מתעגלים וזורמים, בניגוד מוחלט לגוף הדומם. עבור ברוקנטל זהו תיאור של סיטואציה שקשה להתמודד עִמהּ – שאף מפתיע אותה שלא צונזרה, כפי שנהוג בתקשורת של ימינו.
מתחים נוספים העולים בתיאור של ברוקנטל עוסקים במשמעות המראֶה. ברבות מיצירותיה של ברוקנטל מתקיים קונפליקט בין המראה החילוני והמודרני של הדיוקנאות שהיא מציירת לבין המראה החרֵדי. התיאור מתייחס גם למתח בין איש הרוח היצירתי והמופנם לבין הדיוקן הפראי. ייתכן שבכך היא מתמודדת עם הסתירות הפנימיות בחייו של ברנר כאיש יצירה רגיש ועדין לבין הדימוי הקשה והאכזרי של עצם המוות. ברוקנטל גם רואה באופן הציור הדקדקני שבו בחרה מעין תיאור של “רישום טבע” או “טבע דומם” המבוסס על דימויים מן החי, דוגמת זר פרחים או פירות בקערה בציור המסורתי. גישה זו מעבירה את המשמעות מהיבטים של תנועה ודינמיות להיבטים אמנותיים של סטאטיות ומוות.

חיה גרץ רן בחנה ובדקה את הצילומים ההיסטוריים בשלבים של עבודת הרישום וההכנה המדוקדקת שביצעה לפני שהחליטה על הדימוי הסופי שיעלה על בד “המעורר”. התהליך כלל עבודה על ארבעה רישומי הכנה, שהתבססו על תיעוד מזירת הרצח בבית האדום ביפו. בכל אחד מהרישומים נבחן הדימוי בפרטי פרטים: מַנַּח הידיים, מידת החשיפה של חֲזֵה הסופר, או האופן שבו מונחים עלי האקליפטוס על גבי הגופה. כל תזוזה בכל אחד מן המרכיבים הללו משנה לחלוטין את המשמעות.

הרעיון להניח זֵר על גופתו של ברנר עלה בעקבות קריאה בספרו “מכאן ומכאן”, שבו כותב ברנר הקדשה לנער שבבית אמו התגורר, ואשר היה מקור השראה לגיבור הספר: “את הכי נלבב וטהור בקומץ העלים האלה אני מניח בדמע על קברי יקירַי וטהורַי…”. גרץ רן מספרת: “משפט זה שינה את כיוון הציור ונתן לי השראה להפוך את הזֵר, שאמור היה לכסות את פלג גופו התחתון של ברנר, לדימוי זֵר פנטום תלוי שנוצר מצל העלים שתליתי על קיר הסטודיו”.

התיאור הזה מתכתב גם עם תמונת המצבה בסגנון ארט-דקו, עם הכיתוב: “טהור וקדוש”, שפורסם בשבועון “החיים”. מקור השראה נוסף לעיצוב הציור הסופי היה הרצון להציג את החייתי והסוער כניגוד חד לשלוות הגופה. כך בחרה גרץ רן להעמיד פסלון זאב קטן בפינה הימנית, מעל למסגרת הציור. צל זֵר העלים, החיה הטורפת הנמצאת בתוך התמונה וגם מחוץ לה – כל אלה מתארים את תחושת החוסר שהיתה אחד הגורמים המובילים בחוויית חייו של ברנר. כתביו הם תיאור של מה שראה לצד מה שהרגיש כחָסֵר בהווייתו ובזהותו, ובעיקר של הרִיק שנשאר לאחר המוות.

הדימוי הסופי מתייחס למוות כסוג של גאולה לנפש המיוסרת. “הוא מתאר את הפער הבלתי ניתן לגישור בין החלומות, האידיאולוגיה החוצבת בנשמה, לבין תנאי המצוקה, הרעב והבדידות של מהגרים”. הדימוי של גרץ רן הוא של דמות קדוש מעונה, שבאמצעותו היא מנסה לגעת באופן בו נבנים מיתוסים סביב המוות.
עיסוקה של האמנית במות חלוצים וחלוצות בני העליות הראשונות החל בציור החלוצה בטקס הקבורה של שושנה בוגין (2011), ששׂמה קץ לחייה במו ידיה. גרץ רן ציירה את שושנה כפי שהיא מופיעה בתצלום ארכיון, שוכבת על אלונקה ועטופה בבד לבן, שכוסה בעלי אקליפטוס; חברותיה מקיפות אותה ומלוות אותה בדרכה האחרונה. צלם הסצנה הזאת ביים את גופת המתה ואת החברות סביבה, כהמשך למסורת ציורי ההורדה של ישו מן הצלב בציור הנוצרי.

משחק הקונפליקטים
כתביו של ברנר אוצרים בתוכם עושר רב של מחשבה רעיונית פוליטית, חברתית ותרבותית בהתייחס למצבה של יהדות זמנו והקשר שלה למסורת, לדת ולארץ ישראל. במטרה להציג חלק זעיר מהיבטים אלה בחשיבתו, וכדי להשלים את הדיון בדיוקנו, שולבו בתערוכה ציוריהם של שני אמנים הבוחנים מקצת מנושאים אלה במכלול יצירתם.
ציוריו הצבעוניים והנאיביים-למראה של אליהו אריק בוקובזה מתעתעים בצופה, מפתים אותו ומחייבים התנודדות בין הנושאים המורכבים והמראה הקליל. בקטלוג התערוכה שבה הוצג הציור לראשונה כתב דוד שפרבר: “בתוך התרבות הישראלית על דתיותה והמיליטריזם הטבוע בה, זהו מסע אמביוולנטי ומורכב: במבט ראשון הוא נדמה נוסטלגי, אך במבט מעמיק וחקרני הוא מתגלה לא פעם כמתנער, כזר ומנוכר, כמתריס לפעמים וכביקורתי כמעט תמיד”.

בעט מושחז ובניתוח מצבים בחדות רעיונית מתאר ברנר את החברה והתרבות היהודית, על הקונפליקטים שבה בין מסורת ומודרניות, בין דתיות לחילוניות. והוא הדין גם בציורים של בוקבזה. בעבודה “שומר החומות” (2012) מתואר אדם לבוש מדי צבא, בידו האחת רובה, על ראשו מעין שטריימל מעוצב מעלי עץ והוא ניצב בחזית חומות העיר. על פניו עוטה החייל מסיכת אב”כ, בידו דגל כחול-לבן, על כתפיו טלית. זהו תיאור ססגוני של דמות היברידית, רבת זהויות המתקיימות בעת ובעונה אחת, שילוב של סתירות כמעט בלתי ניתנות ליישוב, והכל במסגרת אחת. בוקובזה מתאר את המורכבות של הממשות הקיימת בארץ: רבדים על גבי רבדים של גישות, אורחות חיים ומציאויות ריאליות ופנטסטיות כאחת. בלי מילים ובמבט אחד יכול הצופה להבין את שהוא רואה, לצחוק או לבכות בערבוביה.

הציורים הללו מבטאים את תמצית הדיון של ברנר ומנסים להתמודד עם שאלות על אודות הדיוקן היהודי המתעצב בארץ. מה משמעותם של המסורת, הערכים והזהות האישית והקולקטיבית של כל אדם ואדם? מהו המחיר האישי שמשלמים על החלטות והכרעות אישיות לצד החלטות והכרעות לאומיות?

אריק בוקובזה, טמפו (ימין), שומר החומות (שמאל)

הציורים של בוקובזה מתייחסים לרוב לדמויות שהן סימבוליות. הציור של שמעון פינטו, “נביא, משורר”, מנסה גם הוא להתייחס לסימבוליזם המתקיים בדימויים של עולם האמנות והיצירה. במרכז הציור דמות יושבת על כיסא-בר מוגבה; אך במקום פניו של המשורר-הנביא מצטייר ראש של חמור. הדמות אוחזת בידה מסמך או נייר צהוב. על הקיר מימין נראים מדפי ספרים עמוסים, ובקיר משמאל – שעון עגול, שממנו יורדים חוטים צבעוניים.
פינטו יוצר כאן דימוי של נביא-משורר שהוא גם חמור. זוהי סתירה פנימית לכאורה, אך ייתכן שיש בה מן האמת: פעמים רבות נתפסים הנביאים, כמוהם כמשוררים, כחמורים – דימוי של בעל חיים שאינו חכם ואינו נבון, וגם אינו לגמרי מובן. “משורר הוא כמו שאמאן, משוגע שעוסק ברוח בעולם שרובו חומרני”, מתאר פינטו. “ארון הספרים הוא הידע והיצירה – ההביטוס התרבותי, המקור לחשיבה האנושית”. עבור ברנר, ייתכן שעולם הספר היה העולם הנוח יותר לקיום, בעוד שעם העולם הארצי הוא התקשה להתמודד.

הדמות מתוארת כאדם צעיר, הנועל נעלי ספורט אופנתיות של מותג אולסטאר. הוא קורא ממסמך צבעוני, ולאו דווקא מכרך עב-כרס ורב משמעות או תכנים. השעון בציור הוא רק עיגול, שבתוכו קו העולה כלפי מעלה ומייצג את הזמן ההיסטורי והסימבולי, שאיננו משתנה, שבהבנת וקבלת ה״אחר״. ניתן אף לשער כי השעון, שממנו נוזלים חוטים צבעוניים, מתייחס לשעון הזמן הנוזל של הצייר הסוריאליסטי סלבדור דאלי. בגישה החופפת את גישתו של בוקובזה בוחן גם פינטו את המסרים כבדי הרעיון והאידיאולוגיה במבט קליל לכאורה; אך החשיבות, בהקשר של התערוכה הנוכחית, היא בהצבתם של דימויים פשוטים, על מורכבותם ועל הרבדים הנערמים בהם זה על גבי זה, תוך המחשת הקונפליקטים והסתירות הפנימיות הגלומות בהם.
העבודה היחידה בתערוכה המציבה את ברנר בקונטקסט ציבורי נעשתה על ידי גיא רז, במסגרת עבודת גמר בבית הספר לצילום “קמרה אובסקורה”. זהו הומאז’ לצלם הנודע אברהם סוסקין, שתיעד את ראשית ההתיישבות בארץ ישראל וגיבוריה. כותרת העבודה, “עזרים לזיכרון” (1993), מרמזת על מיזוג של תצלום היסטורי עם החומר הבסיסי שעליו דורכים – הבלאטה. בתצלום של סוסקין מתועדים לצד ברנר ש”י עגנון, דוד שמעוני ואז”ר (אליעזר זיסקינד רבינוביץ’). קו אלכסוני חוצה את הדימוי ועובר מקצה אחד של הבלאטה לקָצֶהָ השני. כך נוצר מראה של חלוקה בין הדמויות, או שמא מחיקה של הדימוי כולו, על הדמויות המתוארות בו.

במהלך העבודה סרק רז חמישה ארכיונים היסטוריים ובהם איתר 200 דימויים, שאותם הדביק על האריחים ופרש אותם בחלל הגלריה. זהו חיבור בין אנשי רוח ליסוד שעליו הם עומדים וצועדים. האריחים נאספו מבית חרושת נטוש לבלאטות בשכונת נווה צדק. כך מתחבר החומר המקומי לחומר הרוחני שהתקיים בשכונה בראשית ימיה של תל אביב.

סיומה של התערוכה וסיכום מרתק של החיים והיצירה של ברנר מתוארים בסרטו של הבמאי יאיר קדר, “העברים: י”ח ברנר”. קדר מספר סיפור מתח ועלילת חיים סוערת ומורכבת, תוך שזירה של ראיונות עם חוקרים המנתחים את אישיותו ואת יצירתו של ברנר בהקשר הרחב של הספרות העברית והתגבשותה, תחילה באירופה ובהמשך עם מעברו של ברנר לארץ ישראל.

קדר ממקם את דמותו של ברנר כגיבור יוצר ומגבש של הזהות היהודית החדשה, על המורכבות האנושית שלה. הוא מציג אדם קרוע ורב לבטים, הן במישור האישי והן במישור הציבורי. הדיון הנוצר מתוך סיפור העלילה והרעיונות מבהיר עד כמה מחשבות ודעות שהעלה ברנר על הכתב ממשיכות להיות רלבנטיות גם בימינו אנו. שאלות וקונפליקטים אלה מוסיפים לעורר דיונים וויכוחים, המונחים בבסיס התרבות היהודית והישראלית שנוצרה בארץ.

פורסם בקטגוריה אמנות ישראלית, מאמרים, ציור, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.