לארי אברמסון תערוכה בגלריה גורדון

גם בארקדיה המוות שוכן

לארי אברמסון בגלריה גורדון, 2007, חגי שגב

"להכיר באובדן, להתמודד עם ההעדר, למצוא טעם בחלקיות – זו עבודה שמכבדת את בעליה. לחיות עם ההכרה שאי אפשר לעשות הכול, אבל לחיות." באמירה זו מפיו של לארי אברמסון מסתיים הראיון שלו עם יערה שחורי, בשיחה שפותחת את קטלוג תערוכתו האחרונה בגלריה גורדון. התערוכה, השיחה וקטלוג העבודות, מאפשרים הצצה לעולם מחשבה והעמקה במהות היצירה האמנותית של אחד האמנים העקביים, ויחד עם זאת גם המתחדשים ביותר שפועלים בארץ. 

 

מקבץ העבודות החדשות מן השנים האחרונות (2007-2004) שאיכלס את קירות הגלריה, היה ביטוי מרגש להתבגרותו של אדם ואמן. עבודות מגוונות, שיכולות היו להרכיב מספר סדרות וגופי עבודה יחידאיים, הוצבו במעין אי-סדר מאורגן, שהציע פתח למספר כיווני פרשנות. מקבץ זה, שיכול היה לבטא אבדן כיוון ומטרה, הופך תחת ידו של אברמסון, לביטוי של השפע הקיים בחיפוש אחר מוחלטות מחד גיסא, בהכרה בהעדר השלמות, ובהשלמה עם החלקיות, מאידך גיסא. כל אלה תוך מציאה של הנאה בעבודת היום-יום של אדם יוצר. 
 
מתוך העבודות הלא מושלמות – שרבות מהן נראות כאילו העבודה עליהן נזנחה שניות ספורות לפני הסיום, רגע לפני השלמות הנכספת, לכאורה – מציצה סילואטה של נגיעה מושלמת, נגיעת הטבע – רקפת, למשל, או ירח מלא ושלם. אברמסון מנסה להשיג את השלמות והכוליות האמנותית, מתוך המודעות שזו אינה אפשרית. נדמה, כאילו הוא אומר כי ראה הכול, למד הכול, ספג הכול – כול אותם רכיבים שאדם סופג לאורך חייו, ואת כל אלה הוא משאיר מאחור, ובורר מתוכם את הקווים הבודדים שמעוררים בו רגישות ממשית, טבעית, אנושית, המסכינה לפשרה: בגרות אנושית, טבעית ושקטה.
 
"…אתה רואה ירח עולה בשמיים והמבט מתאווה לאחוז בו, אבל הגוף לא מגיע. הציור נמצא באמצע המרחק הבלתי ניתן לגישור הזה, הוא האמצעי, הוא הבין לבין, בין העין ליד." עבור אברמסון הציור הוא השיר הבלתי פתור, שמסייע בתיאור ובניסוח מצבים בלתי מדויקים, שמרכיבים את היום-יום של עבודת החיים. ואין במצב זה ביטוי טרגי עבורו, למרות שרבות מן העבודות מציבות שאלות לא פתורות והרבה נקודות נותרות רופפות ושבריריות. 
 
הדימויים המרכזיים, שמהווים את נקודת הטיעון הדומיננטית של הציורים (כמעט כל הציורים מבוססים על קומפוזיציה הרכזית), נשברים כאשר הם גולשים אל עבר שולי העבודה. הם נפרמים, והביטחון העצמי שהם מבטאים מתמוסס. העלים הבודדים הצומחים על הענפים הקשיחים, תלויים על זלזלים עדינים, שקשה להבין כיצד הם עומדים במשקל העלה או הצבע הרווי (בעבודה החלום של קופפרמן IV, למשל). בעבודות אחרות, דוגמת אלה מסדרת שושנת יריחו, הופכים העצים למלכודות של סבך וצמחיה, שמתוכה  בוקע הירח המלא. אפילו נהר הירדן, הזורם מן הכנרת ועד לים המלח, בעבודה ללא רבב I, נדמה לסליל זלזל הגפן התלוי בוואקום, בחלל הריק, ללא ארץ שתחבק אותו.
 
העבודות הן ייצוג של התפקחות מעולם המיתוסים והפוליטיקה, אם נזכיר את סדרת צובה, שהוצגה בגלריה הקיבוץ. הן מציגות עקבות של הלך בן-תרבות, המסמל את מצבו האישי, מתוך הכרה של זעירות יכולת ההשפעה על המציאות: "הציור הוא פעולה מוזרה מאוד. הוא פיסה של העולם שבה נוקטים פעולה ומבחינים הבחנות. מבחינה זו הוא סימן, שמסמן את הבחירות שנבחרו," מציע אברמסון. והוא משלים עם הבחירה שלו בציור כדרך חיים. אברמסון מודה, כי "ציירים לכודים בקסם של הסימן שהגוף משאיר." לכן, כצייר, גם הוא משאיר אחריו עקבות, עקבות של הכורח המפעיל אותו להמשיך ולצור, להתייחס לתקדימים מתוך עולמו הרוחני, של גדולי היצירה, שהגיעו עד לקצה גבול הסימון, ובראש ובראשונה אלה הם מלביץ וקופפרמן. השניים, מאמני הוואקום החשובים ביותר, השפיעו על אברמסון, ומתוך הריקנות שהם מתווים הוא ממשיך ומחפש אחר החלק המלא של הריק הקוסמי. 
 
סימון הוואקום  הקוסמי הוא אתגר עצום, וכאשר אברמסון מתאר אותו בהקשר של בית – מורגש החלל והקושי להתמודד איתו. העבודות מהסדרה בית, מציגות את החולשה הזו, דווקא מתוך המוחלטות הגיאומטרית הנוקשה שלהן. אלה עבודות בהן פרימת השוליים מינורית, בהשוואה לסדרות האחרות, והן מוגדרות גיאומטרית, נטולות חיות ואטומות יחסית. גם שרידי הצמחייה הגוועת, שעולה מתוך הגיאומטריה, אינה מצילה אותן מתחושת הריק הטרגי. 
 
עוצמתה של התערוכה מצויה דווקא במכלול האחיד שהיא יוצרת, אך מכלול זה מבוסס על השתנות, שעשויה להזכיר את המוזיקה של סטיב רייך או פיליפ גלאס – השתנות מינורית מתוך קביעות. השלמות שהעבודות מציעות כאשר הן מופיעות בקבוצה, אינה גולשת לתחומי המוחלט והטרגי, אלא מתמקדת בחיות אנושית סדרתית המביעה שאיפה לשלמות, שאינה בת השגה – גם בארקדיה המוות שוכן.
 
פורסם במארב, 2008  
 

 

פורסם בקטגוריה מאמרים, ציור, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.