ציור ישראלי של מריק לכנר

מריק לכנר: בלי זמן של חסד

גלריה רוזנפלד, מאת חגי שגב, 2012 

מריק לכנר

מריק לכנר ברוזנפלד מציג את מה שהוא יודע להציג בדרך הטובה ביותר – את החייתי שבתרבות, אולי בצורה הברורה ביותר בקרב האמנות הישראלית המעודנת ומתוחכמת המצויה בתחומיה של השליטה המתמדת. הוא חושף את כל נימי נפשו באמצעות הציור, גם כאשר הכותרת של התערוכה אומרת או מכריזה על הפוגה או פגרה – זמן של חסד, שמוענק לקורבנות לצורך התאוששות והתרבות (בגרמנית Schonzeit). הרי הכול יודעים כי בסופה של הפגרה הקצרה הזו תחזור האלימות לשרור ולהשליט את מוראותיה על בעלי-החיים ועל הציידים טעוני האדרנלין לקרב.
הפגרה הזו אינה פגרה או הפוגה רגילה, אלא כזו הקשורה במסורת הצייד הגרמנית, זו המשדרת פראיות, התרחשות אלימה בתוככי יערות חשוכים, בעולם קמאי רווי יצרים, מאבקים, ודחפים בסיסיים; וכן, במידה מסוימת גם תרבות המנסה בכוחות אחרונים לשמור על סדר, ארגון וקמצוץ של חמלה ואנושיות.
 
הבדים העצומים והמושכים שיוצר לכנר הם הכול פרט להפוגה. הם חושפים פעולה פיזית אגרסיבית ואקספרסיבית ישירה שאינה מותירה לצופה מקום לנשימה. צבעים מותכים על גבי הבדים הגדולים, יוצרים שכבות על גבי שכבות של חוויות אלימות, חוויות רגשיות מודחקות, הסוחפות את הצופה לתוך הנופים והחללים הטעונים. החוויה הרגשית עוטפת את חלל הגלריה ואת הצופה, ואפילו קירות הקובייה הלבנה אינם יכולים לה.

כמו הילוך בין עצי היער העבות, יוצא לכנר אל המסע הלא נודע של התמודדות עם הבד הלבן כמטפורה לקרחת היער הבתולית שטרם נכבשה. הוא יוצא עם שבבי רעיון, שהולך ומתפתח, הולך ומתגבש תוך כדי עשייה. וכמו כל תהליך של יצירה מורכבת זה לובש צורה, פושט צורה ולובש תחתיה צורה שונה לחלוטין, הלוך וחזור. את כל השלבים הללו מותיר לכנר על פני הבדים, והם אלה המהווים את הרבדים הסמויים והמוסתרים של תהליך המחשבה ושל התהליך הרגשי והחוויתי שעבר בשעת היצירה, עד לרגע הסיום שלה.

הציור של לכנר הוא סיסמוגרף של חוויות השבוע והחודשים שהוא עובד על הציור. הצבעים הגודשים את הבד הם עדות ברורה לקורותיו באותה התקופה, בתהליכים האישיים והתרבותיים שעברו במוחו בשעת העשייה. באזורים מסוימים שעל גבי הבד עולה לעיתים תחושה של אבדן שליטה, בעוד שבאזורים שכנים ברורה המחשבה ומועצם הנרטיב שהוא רוצה לספר. למשל, סיפורו של הנמר המשוטט בין העצים האדומים הסוגרים עליו ומעלימים את עטרת ראשו; או הדיוקן המבוהל שמציץ מעבר לגזע העץ הנפול, כשהוא מדמה מעין מסכת מוות מאיימת. 

למרות האימה והפחד ששוררים לכאורה בציורים, מתקיים בהם גם יופי רב של חיות וחיתיות, של צבעוניות ותשוקה לגעת, לחוש את השכבות הדשנות והעשירות של צבע חם ולוהט. שכנות זו היא-היא שמהווה וטוענת את העוצמה הרבה בעבודות הללו.

תקופה של צייד היא גם תקופה של אבדן שליטה על פני האנושיות. זו תקופה שמחצינה את החייתי ואת האגרסיבי, גם אם באצטלה של תרבות פנאי ומסורת. הציור עבור לכנר פועל ויוצא לאור בין שני הקטבים הללו, מתמודד עם הדיכוטומיה הגלומה באופן ברור ותמידי באבדן השליטה וברצון של האמן לגרד את תחתית הרגשות, הכעסים, הדחפים והזעם הנצברים בכל אדם – כל אותם מרכיבים אנושיים שאנו עושים מאמצים רבים להדחיק אותם, כדי לאפשר חיים בקהילה של בני-תרבות, ויחד עם זאת לתת פרץ ומבע, מחושב ומתוכנן בדיוק לאותם גורמים שאסור לבן תרבות לתת להם דרור. 

נכתב במסגרת תערוכה של מריק לכנר בגלריה רוזנפלד, 2012

 

 

פורסם בקטגוריה מאמרים, ציור, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.