משה קופפרמן, ציורים

"כל הדרך ועוד פסיעה"

מוזיאון ישראל, ירושלים, אוצר: יונה פישר, ינואר-יולי 2002
פורסם בסטודיו 135, אוגוסט 2002
 
התערוכה הרטרוספקטיבית של משה קופפרמן במוזיאון ישראל הבהירה פעם נוספת עד כמה חשובה ומשמעותית היא יצירה עקבית, ממוקדת, השומרת על מבע אישי בלתי מתפשר. "כל הדרך ועוד פסיעה" היא למעשה דוגמא ליצירה של קאנון פרטי, שהופך ברבות הזמן לקאנון ציבורי וכללי.
 
קופפרמן מגדיר מחדש את האמנות הישראלית מבלי להתרחק מקופפרמן הפרטי. השמירה על קרבה הדוקה בין שתי הישויות יוצרת, לעיתים, תחושה של ריחוק וניתוק מהכלל, אך ניתוק ברור זה מצליח, באופן פרדוקסאלי, להפוך לביטוי הרלוונטי ביותר לתרבות הישראלית. 
 
ייחודה של התערוכה מחדד פעם נוספת את ייחודיותו של היוצר, קופפרמן, ובמקרה זה גם של האוצר, יונה פישר. יחדיו הם מקימים יצירה בעלת היקף וכוליות, המביאה בפני הציבור תוצר מוגמר שיש בו הישגים נדירים.
 
התערוכה מזמנת הצגה של צמצום צבעוני וגם של צמצום חומרי, שהופך את עצם ההתמודדות עם מושג הצמצום להישג שגבולותיו כמעט אינסופיים. האסתטיקה שקופפרמן מגדיר בתערוכתו היא אסתטיקה של רדוקציה למרכיבים החיוניים ביותר בעבורו. רדוקציה זו מחייבת התמודדות עם השגרה ובחינת משמעויותיה. ואכן, מתוך השגרה הצבעונית והצורנית עולה דווקא עושר בלתי נדלה של וריאציות על נושא, ממש כמו בחיבור מוזיקאלי.
 
פעולות ההוספה והגריעה, החיבור והחיסור, נעשות רבות משמעות ביוצרן את התחביר הקופפרמני. התחביר הדבק בשלו אינו מרפה מביטוי סגולי, ומבטא מחויבות אישית לעשייה ועוד עשייה, רישום של קו ועוד קו, כאילו הקו הראשון לא מיצה את תכניו. מחויבות זו נדירה בחוויה האמנותית, הרצה ללא הרף בחיפוש אחר "הדבר החדש". וגם זהו ביטוי לאסתטיקה.
 
בעצם המחשתה בעבודה סדירה, המחויבות הטוטלית היא גם מחויבות מוסרית לעשיית האמנות. עמדה מוסרית זו עולה מתוך העבודות, והיא כמעט אינה נתמכת בפרשנות או בנרטיב אישי של קופפרמן. המחויבות היא לאמנות עצמה, ליצירה עצמה, ולא לדיבור ולכתיבה עליה. בהימנעו מלספק נרטיב משלים, האמן מחייב את הצופה ההדיוט להשלים נרטיב זה בעצמו. העברתו של שרביט המחויבות פותחת פתח לפרשנויות, אולם בראש ובראשונה היא מעלה את האופציה שאין שום פרשנות והיצירה יכולה לעמוד בפני עצמה, כחוויה אסתטית.
 
קופפרמן מציב דילמה זו בעקביות בפני המתמודדים עם פרשנות יצירתו. ואכן, רוב ההתייחסויות לעבודתו גולשות לתחומי הניתוח הסימבולי והטיפולוגי, בשל הקושי הממשי להתייחס למשמעות האסתטיקה שהוא מציע. מכלול העבודות המוצגות בתערוכה יוצר הקשרים שאינם עוסקים בפן הכרונולוגי, הטיפולוגי, הסימבולי או האיקונוגראפי, אלא מדגישים את המסר האתי. אולם, הרחבתה של משמעות גוף היצירות של קופפרמן לעבר התחום האתי נובעת בראש ובראשונה מההתמקדות באמנות עצמה. התמקדות זו, המתעלמת במישור היצירה הראשוני מגורמים חיצוניים, היא זו המאפשרת, בדיעבד, להרחיב את היריעה אל תחומים נוספים – פוליטיים, היסטוריים, לאומיים ועוד.
 
בנקודה זו מתקיים פער ממשי, מכוון, בין התערוכה לקטלוג שלה. התערוכה מעמידה את האסתטיקה של העבודות כמסר וכמחוייבות מוסרית, ומעלה דיון במושג הזמן, במיוחד בהקשר של על-זמניות, שהיא ביטוי לחלל קיים אך אינסופי: הקטלוג עוסק במסרים החבויים בטקסטים ובמסרים המילוליים העקיפים כמציגים של יופי טקסטואלי, כאשר כל אחד מן הטקסטים, ובראשם הקדמתו הנפלאה של יונה פישר, יוצרים יופי פנימי משלהם.
 
הקשר בין התרבות הישראלית ליצירתו של קופפרמן אינו מתברר עד תום גם בתערוכה זו. גם על השאלה מדוע הוא נעשה מזוהה עם שיאה של יצירת האמנות הישראלית אין מקבלים תשובה מוחלטת. התערוכה מציגה את השיא, אך היא אינה עונה על השאלה מדוע. בדרך השלילה, ניתן להגדיר מה אין ביצירתו של קופפרמן: אין בה דיוק, אין בה סרבול – מכוון או שאינו מכוון – אין בה אי שקט בולט מדי, אין בה קטסטרופה ואין בה יופי לשמו. ומה כן? חד גוניות לכאורה, או חד גוניות רבת תתי-גוונים: נושא ווריאציה כמו במוזיקה שכמעט אינה משתנה אך בכל זאת משתנה תדיר: כמו המציאות הישראלית הממשיכה לפעול ללא הרף בתוך מצבים שלאורך זמן היסטורי נראים כמצב אחד. לעיתים ביטויי המציאות הזו הם רגועים, לעיתים מעוגלים, לעיתים קרובות הם תזזיתיים וקופצניים, אך כמעט  תמיד הם פועלים בתוך איזו תבנית קבועה.
 
האם יש בעבודות ביטוי לקונפורמיזם התרבותי המתקיים בתרבות הישראלית, המאפשר רק סטייה מינורית מכללים המוכתבים על ידי גורם נעלם? הקונפורמיזם שמציג קופפרמן הוא קונפורמיזם שהוא נוטל על עצמו מתוך מחויבות שהחליט לדבוק בה. התכתיב אינו חיצוני, אלא נובע ממקור פנימי, מודע לעצמו ולתוצאותיו. הוא נותן ביטוי למעין דריכה תמידית במקום, שנועדה לבדוק את חלוף הזמן במצב של חוסר השתנות, או במצב של השתנות מזערית בחלוף זמן אינסופי. עיצוב זה של הזמן מעלה תחושה עזה של קיבעון, שהוא תיאורו המחריד ביותר של החלל – למעשה חלל ריק (void). אבל ריק זה ממלא את הצופה באין ספור רשמים ודימויים מופשטים ובלתי קונקרטיים, המשתנים בכל פעם שצופים באחת מן העבודות: ואין מבט אחד דומה למשנהו.
 
כלומר, בעבודות אלו מתקיימות סתירות פנימיות רבות פנים. המשטר שקופפרמן מחיל על עצמו נודד בתוך מרחבים עצומים של חלל ריק. הקווים או הפסים מוליכים לשום מקום. הזוויות ופעלולי הגלים מתנפצים אל פני מציאות שאינה קיימת ואינה מתוארת: הם קיימים רק כשלעצמם. לעיתים הוא מעדיף כיסוי, לעיתים הוא חושף את שכוסה רק רגע קודם לכן. בכך הוא מנסה לפרוט את תעלומת הכיסוי והגילוי, שהיא אחת התעלומות העיקריות בחוויה הישראלית ובהוויה המקומית. התשובה אינה חד משמעית והיא נותרת בגדר תעלומה – בדיוק כמות תעלומת ההתקבלות וההתקבעות של תווית האיכות על גוף יצירות כה חריג זה והשפעתו על המרחב התרבותי.                                                                                                                                                                                            
                                                                                                    
 
פורסם בקטגוריה אמנות ישראלית, ציור, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.