עידית לבבי-גבאי, חצר מול חצר

חצר מול חצר – הצופן הסימבולי בציוריה של עידית לבבי-גבאי
בית אבי-חי, ירושלים, 2012

'מאז שהחלטתי לחקור, להכיל ולהכליל בעולמי גם את עולמם של סבי וסבתי החלוצים, הפך הציור שלי מציור של שאלה, לציור משקף ומסמן תודעה'. כך אומרת עידית לבבי-גבאי, באמירה הטומנת בתוכה שני מפתחות מרכזיים להבנת יצירתה: האחד, חשיבות החקירה, הפניית המבט אל העבר ויצירת זיקה אל הרצף ההיסטורי-ביוגרפי שלה כאמנית בת קיבוץ מרחביה; והאחר, הצורך לחקור ולברר את תודעתה וזהותה כבת התרבות היהודית-ציונית. שתי נקודות מוצא אלו מהדהדות ומסתמנות ביצירותיה של האמנית, והופכות לעמדה המשלבת צורה ותוכן בשיח התרבות והאמנות בישראל. 
מהו 'ציור מסמן תודעה' בהקשר עבודותיה של לבבי-גבאי? איזו משמעות היא מחפשת במהלך חקירתה האישית-אמנותית? חקר התודעה האישית הוא, כמובן, מעשה או תהליך סובייקטיבי, שבאמצעותו מבקש האדם להגיע להכרת העצמי ולהבנת היחס בין זהותו האישית לבין הסביבה שבתוכה הוא פועל – הסביבה הפיזית, החברתית או התרבותית.
 
התערוכה 'באור התכלת העזה' , המתייחסת לספרו של עמוס עוז בשם זה, מבקשת לחקור ולחשוף את החיבורים והנתקים של התודעה, הן בהקשר האישי והפרטי של לבבי-גבאי, הן בהקשר השיח התרבותי והחברתי בישראל, בהם היא פועלת. החקר האמנותי מתרחש על רקע הסביבה והמרחב של קיבוץ מרחביה, על דימויי 'החצר הגדולה', שהייתה מרכז ההוויה של לבבי-גבאי בילדותה. דימויים אלו חוזרים ומשתקפים בתודעתה כיוצרת בוגרת, שנים לאחר שעזבה את הקיבוץ.
 
בתערוכה ציורים מהשנים האחרונות, המזמינים את המבקרים לחקור ולדון על מקומן של ה'חצרות' השונות בחברה הישראלית, ובהשפעתן על האמנית ובני דורה. שני מרחבים עולים מתוך ניתוח הציורים: המרחב הפיזי של קיבוץ מרחביה – החצר החלוצית החקלאית, מבני הקואופרציה ואסם התבואות; כשבמקביל ומתוכו משתקף גם המרחב הרוחני, הנפשי, הלקוח מעולם הדימויים האישי של האמנית. 
 
באמצעות הציורים נכנסים הצופים לתוך רשת מורכבת ומשתרגת של סמלים והקשרים, מעין צופן נסתר שיש לפרקו ולפענחו שלב אחר שלב, כרבדים של תודעה. בכל ציור משתלב המרחב הפיזי בתואם מופלא עם המרחב הרוחני, ואנו נדרשים לרדת לעומקם של הסמלים ולהשלים את התמונה המלאה. 
 
התערוכה באור התכלת העזה  שואבת השראתה  ומכוונת אל 'החצר הגדולה' של קיבוץ מרחביה, שהוקמה בשנת 1911.  חצר זו היוותה מוקד חלוצי אידאולוגי ונבנתה כרחבה מרובעת שבמרכזה מגדל מים ומסביב לה בתי אבן קטנים, בית הקואופרציה ואסם התבואות. כיום גם נראית בצידה
המערבי צלליתו המיותמת של בית תנועת השומר הצעיר.
 
לבבי-גבאי מציגה ושולחת זרקור אל החצר הזאת אל מול חצרות החסידים של מזרח אירופה המייצגות את התרבות והמסורת היהודית הדתית.
 
את שורשיה והדיה של התפצלות הזרמים בזהות היהודית בישראל ניתן לחוש כבר בראשית המאה העשרים, כפי שהיא משתקפת במחזור השירים 'אימה גדולה וירח' של המשורר אורי צבי גרינברג (אצ"ג), שכתב: '…וְעַתָּה, אֲחִי, צֵא מִן הַמִּנְזָרִים, כִּי בָא מוֹעֵד, וּלְמֵאָה שְעָרִים לְכָה וּקְנֵה שָם טַלִּית בִּמְחִיר זָהָב/ אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַקֻפָּה: שְֹכַר הֱיוֹתְךָ לְמוֹ פִיּוֹת, שְֹכַר הֱיוֹתְךָ עַרְטִילַאי,/ לְבַעֲבוּר תוּכַל לְהִתְעַטֵּף וְהָלַכְתָּ אֶל הַכֹּתֶל לְהִתְפַּלֵּל עִם יְהוּדִים, אִם לִתְפִלָּה נָכוֹן אָתָּה./ אוֹ מוּטָב: קְנֵהּ שָם מִכְנָסַיִם וְכֻתֹּנֶת: בִּגְדֵי חָלוּץ, וֹּשְאַל בְּעִבְרִית: אֵי הַדֶּרֶךְ אֱלֵי עֵמֶק יִזְרְעֶאל – יְרוֹּשָלַיִם הִיא שֶל מַטָּה; וְעָנוּךָ אֵיךְ לָלָכֶת'. 
 
עמק יזרעאל וההוויה החלוצית מוגדרים על ידי אצ"ג כ'ירושלים של מטה'. מבני החצר היהודית-חלוצית במרחביה מתבססים על המודלים האירופאים של חוות חקלאיות. זה בתוך זה נשזרים החילוני והדתי, הקיבוצי-חלוצי והיהודי-מסורתי, האידיאל והרגש, 'הדת' הסוציאליסטית והדת היהודית, 'דת העבודה' ועבודת האל. 
העמדת הדיון בין שתי החצרות הללו, זו מול זו, מעלה פן נוסף – הניתוק של החלוצים מייסדי הקיבוצים מעברם היהודי-גלותי באירופה, והבנתם את המעשה החלוצי בארץ ישראל כיצירה חדשה של זהות ותרבות יהודית, המממשת את חזון חזרת העם היהודי לארצו לאחר אלפיים שנות גלות. ניתוק זה מעסיק את לבבי-גבאי: 'מה שמטריד אותי הוא הקרע שהולך ומעמיק בעם ובזהות היהודית. התנועה הציונית היא ערוץ בתוך היהדות. סבא שלי תפס את עצמו כיהודי המגשים ומקדם פעמי גאולה. הוא החליף את הטלית בבגד העבודה. עבורו כיפת השמים הייתה התקרה של בית הכנסת, וכל ארץ-ישראל והטבע בה, מקודשים. ההתיישבות ועבודת האדמה היו עבורו כמו עבודת הקודש בבית הכנסת'. 
 
הסמלים והזיכרונות משמשים בידי לבבי-גבאי ככלי ציור, אותם היא מטמיעה ואורגת בתוך הציורים. המאבק בין יעקב והמלאך (המעניק לעם את שמו – ישראל), מתרחש כמתואר בתנ"ך בחצות הליל, ואילו בציוריה של לבבי גבאי הוא מתקיים בחצר החלוצית בצהרי היום. מאבק זה מסמל את מאבק ישראל בגלות, ולא בכדי הוא נכנס כסמל תנ"כי-לאומי לתוך החצר הציונית. סמלים נוספים, כמו האסם המונומנטלי בקיבוץ המעוצב כקתדרלה – לקוחים כולם מעולמות שונים המשתלבים יחד כמלאכת מחשבת פילוסופית. היהודי הישן, המסורתי, הגלותי, עם היהודי החדש, החלוצי והקיבוצי. 
 
כך שלובים זה בזה אלמנטים של קודש וחול: 'אני צריכה לקשור חזרה את הקרע של החצרות ביהדות. סבא היה ממשפחה יהודית דתית, הוא היה תלמיד חכם. בשנות העשרים של המאה העשרים עלה לארץ ולמד אמנות בבצלאל. הוא רצה להיות אמן. אך בסערות הזמן לבש על עצמו בגדי חלוץ והיה ממייסדי קיבוץ מרחביה אשר בעמק יזרעאל'. 
 
שאלת הזהות היהודית מול הזהות הציונית-ישראלית נותרה עדיין בלתי פתורה עבור לבבי-גבאי: 'אני מרגישה שמצד אחד החברה שבה גדלתי מרדה במסורת האמונית-יהודית, אך למרות זאת הייתה כולה מבוססת על פרדיגמות של אמונה ומסירות. זו הייתה היהדות שלהם. אפילו שֵם הקיבוץ – 'מרחביה' נבחר על ידי מייסדיו מתוך פסוק מספר תהלים 'מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ' (תהלים קיח, ה). החלוצים המייסדים הרגישו שהם יצאו מתוך המצר, גלות אירופה, והתשובה וההתגלות האלוהית היתה מבחינתם במרחב, לא בבית הכנסת, אלא בטבע, בעבודת האדמה בארץ-ישראל. כך הם חוו זאת וכך אני מפרשת זאת היום. הם ראו את עצמם כיהודים חדשים ומחדשים הקושרים את עצמם באופן שלם יותר בין שמים וארץ, והם עשו זאת בנאמנות כמו כל חצר אחרת'. 
 
בסיס הדימויים של העבודות יוצא מתוך עולם הדימויים של האמנות המערבית שצמחה מן הנצרות, כמו גם מתוך העולם היהודי והחקלאי. העבודות מעוררות לדיון את נקודת השבר של הציונות בארץ. דרך עיניה של האמנית מציבה התערוכה את שאלות היסוד שאיתם התמודדו אנשי עמק יזרעאל בצאתם להקים חברה ותרבות חדשה.
 
כבת דור שלישי לחלוצים שהשאירו את עברם מאחוריהם באירופה וביקשו לברוא עולם חדש, היא בוחנת את המאורעות והמחשבות שעלו בעיני רוחם, ומנסה להבין את מעשיהם; היא בוחנת את הפערים בין הדוֹגמות לבין המציאות דרך הסיפורים האישיים, שהם גם סיפורו של הכלל; היא בוחנת את אותם ערכי יסוד ואבני- בוחן שהותירו אחריהם והורישו לילדיהם, וכיצד אלה נקראים עם חלוף הזמן, בעיני הילדים, שהיום הם כבר אנשים בוגרים, מודעים וביקורתיים.
 
' בציור 'אסם פעור' אני פותחת לאסם התבואות את הבטן. בזיקה חתרנית מסוימת לאמני האוונגרד הרוסי שיצרו בתחילת המאה ה-20 ולקחו את המפעלים הגדולים ועשו להם גלוריפיקציה. אני הופכת את המבנים הפאליים הסמכותיים הללו לנשיים ואנושיים יותר. משפך הזרעים הוא קצת נשי, אני פותחת לו את הבטן, מגלה את השחלות. היסוד הנשי הוא חשוב בעבודותיי, באופן עקיף יש גם גוף: אסם התבואות הוא גם מיכל וגם מגדל.הוא מתנשא בנוף כדוגמת מגדל הקתדראלה או מגדל המואזין של המסגד, הוא סמל וייצוג בנוף של השאיפה לחיים של החברה החקלאית. בחברה החלוצית לא היה לאנשים עדיין איפה לגור, למרות זאת את כל משאביהם הדלים השקיעו בבניית אסם מפואר […] ומאוחר יותר את חדר האוכל ששימש כאולם התכנסות ובית תרבות שבו נפגשה הקהילה בימי חול, חג ומועד. לא היה בית כנסת, אך היו חדר אוכל, מגדל מים ואסם תבואות. זו תופעה מרתקת בעיניי.'
 
היבט מרתק נוסף בעבודותיה של לבבי-גבאי הוא השימוש בחפצים ובמבנים והפיכתם לאיקונות ומבני חשיבה. מגבת בית הילדים הקיבוצי, הטלית והתפילין , החצר ואסם התבואות – כולם הופכים בציוריה לאיקונות סימבוליים, כפי שכתבה עליה האוצרת נעה מלמד: 'בבחירת החפצים הפשוטים ואופן עיצובם, מהפכת לבבי-גבאי בין הקולקטיבי לפרטי, בין רשות הרבים ורשות היחיד, בין הלאומי והאישי ומניפה דגל הקורא ליום-יום אפשרי ושפוי'.  
 
לבבי-גבאי פותחת בפנינו עולם שלם של סמלים ומשמעויות השזורים יחד במארג סבוך ומורכב. יצירתה מעלה בפנינו שאלות על יצירת חיינו בארץ ישראל.  יצירה שאינה מפנה עורף לעבר אלא מבקשת לזהות את נקודות המפגש והשבר, את החוליה הנוספת בשרשרת מתמשכת של זהות יהודית הנבנית על אדני העבר ופניה אל העתיד.
 

פורסם בקטגוריה אמנות ישראלית, ציור, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.