פסלי הקיר של נדיה עדינה רוז

בית האמנים בירושלים, אפריל-מאי 2017
אוצר: חגי שגב

השירים והאובייקטים של נדיה עדינה רוז מרמזים, כי את הסיפור האמיתי יש לחפש בין המילים ובין הדימויים שעל הקיר, ואולי אף מעבר להם. אלה אינם נקראים כפשוטם, ככלי בית או כחפצי יומיום גרידא, אלא כמטאפורות, שמשמעותן מובלעת בשמות העבודות. כותרות אלו מתכתבות באופן ישיר עם שיריה של רוז ליצירת מרחב פיוטי שלם של שאלות פתוחות ושל תחושות, המכוננות מתח ובה בשעה מרחיבות את הדמיון הן לגבי הנגלה לעין והן לגבי המשתמע והנרמז.

נדיה עדינה-רוז, אילן משפחתנו

“הדבר הנוכח ביותר בספר השירים הראשון של נדיה עדינה רוז הוא החוסר”, כתב דרור בורשטיין. אותו חוסר, שעליו מצביע בורשטיין, הוא היעדרה הבולט של הדמות האנושית. כמו בשירים, כך גם באובייקטים, הדמויות מצויות ברקע כגורם מפעיל ומטאפורי. השמיכה, שממנה עשוי האובייקט אבא, למשל, מאזכרת את כנפיו הנפרשות של מלאך, המאפשרות את מעופו, בעוד אשד הבד, שכולו סדין לבן, משתלשל לרצפה כמקשר בין שמים לארץ. בעבודה משפט, ענפי העצים התפורים רוקמים מעין כתב סתרים, בבחינת הירוגליפים של שרידי טבע ארכאי, הנדמים כחלק מפולחן מסתורי.
בדומה לעבודות הקיר, העשויות חומרים רכים, השירים מעבירים סיפורי חיים באמצעות תווים מועטים בלבד. העבר הצבור בחומר משנה את סמליותו, וכך מפליג בסיפורים על המשפחה האנושית, על החברה ועל פצעיה. פצעים אישיים נחשפים מבעד לחפצים פרטיים, כאלו הנמצאים ברשותו של כל אדם, אך אצל רוז הם עוברים תהליך עיצובי ומותמרים לכדי נופים רגשיים, אוניברסליים במהותם: אהבות, יחסים בין-אישיים ושינויים הנגרמים בעקבות אירועים היסטוריים.

נדיה עדינה-רוז, אבא

קטעי הקיר הלבנים, המבצבצים בינות לעבודות התלויות, עוטים משמעות מיוחדת, כמו הריקנות הנוצרת בין המילים ובין השורות בטקסט שירי או בפרוזה. בעבודותיה של רוז, הרִיק נטען מחדש במשמעות המעשירה את היצירה הקונקרטית. המילים, כמו הסימנים המתהווים, הן צורות המגבשות מחשבה ונותנות לה ביטוי, שהוא לעתים נהיר ולעתים חידתי. איכות אניגמטית זו היא הרת משמעות, שכן היא מאפשרת לכל קורא/מתבונן לשקוע בהרהור עצמי-עצמאי. כפי שכותבת רוז בשירה שנ”צ: “רק קפלי מחשבותיי / מסגירים את קיומי”.

פורסם בקטגוריה אמנות, מאמרים, פיסול, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.