תכנון מוזיאלי בית התפוצות

קונספט בונה אסטרטגיה – שינויים מוזיאלים מבוססי אסטרטגיה בבית התפוצות

מאת חגי שגב, אוצר ראשי בית התפוצות, 2011 

השינויים הקונספטואליים שהובילו לגיבושה של אסטרטגיה חדשה להזנקת מוזיאון בית התפוצות

פרק א': חיוניות השמירה על הרלוונטיות 

עולם המוזיאונים עובר שינויים רבים, כפי שאכן מתחייב במרבית תחומי התרבות המגיבים – ולעיתים גם יוצרים – שינויים. תמורות אלה הן תולדה של שינויים תרבותיים וטכנולוגיים רחבי היקף, המחייבים מוזיאונים רבים שבסיס מחשבתם עוצב לפני עשרות שנים לערוך התאמות, ולעיתים שינוים קונספטואליים מהותיים באופני עבודתם, ובעיקר באופני ההצגה בפני קהל המבקרים.

כזה הוא המקרה של בית התפוצות. עם פתיחתו בשנת 1978, היה בית התפוצות אחד המוזיאונים החדשניים ביותר בארץ ואף מחוץ לה. המעבר מהצגה של אמנות וחפצים מקוריים להצגה של רפליקות ורפרודוקציות היה מהפכני לזמנו ופתח פתח מרתק לבחינה של ההיסטוריה היהודית בעיניים חדשות, ללא משא האוטנטיות של יצירות אמנות ידועות ויקרות לאיסוף ולתחזוקה.

לכאורה, נדמה כי שלושים שנה אינן תקופה ארוכה בעולם המוזיאונים, אולם, אם לוקחים בחשבון כי ראשית התפיסה המוזיאלית של בית התפוצות התגבשה עשור קודם לפתיחתו, וכי כיום היא בת למעלה מ-40 שנה, אזי מדובר בכמעט חצי מאה של שינויים תרבותיים, חברתיים ומחקריים, לצד מהפכות טכנולוגיות.

רבים התרגלו לתצוגת הקבע של בית התפוצות כפי שנוסחה ועוצבה על-ידי אבא קובנר ושייקה וינברג. יש שסברו כי אין צורך בשינויים, אלא בהתאמות מסוימות, והביעו את התנגדותם לעצם הבחינה מחדש של מצב התצוגה. אולם, הידרדרות מספר המבקרים הצביעה על העובדה, כי אין עוד ברירה אלא לחשוב על קונספט חדש.

הקשיים והמורכבות של שינויים בתצוגת ענק הפורשת בפני המבקר את תולדות עם ישראל במהלך 2,500 שנות היסטוריה (הגולה), הביא להכרה כי יש צורך מיידי בשינויים בקונספט של בית התפוצות כולו כמוזיאון רלוונטי ולא רק בזה של תצוגת הקבע שלו. עם כניסתי לתפקיד האוצר הראשי וכדי למנוע עיכובים רבים, החלטתי לשים דגש מיידי על הרחבה של הפרויקטים קצרי-הטווח יחסית, ובעיקר בתערוכות מתחלפות.

הטיית הדגש הזאת הביאה לטיפוח ולשימת-לב מיוחדת על התערוכות המתחלפות המוצגות למשך מספר חודשים ספורים. במטרה להתאים את התערוכות המתחלפות ליעדים של הרחבת בסיס קהל המבקרים, קבעתי, כי רצוי לעבוד על פי אסטרטגיה רב-שנתית, הדרגתית מכוונת קהלים מוגדרים.

נבנתה תכנית תלת-שנתית של תערוכות מתוך אסטרטגיה מכוונת, כאשר כל תערוכה בפני עצמה מיועדת להביא למוזיאון קהל חדש, ספציפי. תערוכה אחר תערוכה ורצף מוגדר של תערוכות נועד לחשוף בפני הציבור, על מאפייניו השונים, את הפעילות הדינמית של המוזיאון על העושר של התרבות היהודית על פניה הרבות.

באופן טבעי, כל תערוכה עמדה כגוף יצירה עצמאי, אך יחד עם זאת, בראייה שנתית היא תוכננה כפרק אחד מתוך מכלול הולך ומתגבש ויוצר דרך מוגדרת. התערוכה הפותחת, "תיאטרון זהויות" (2009) בחנה

את הזהות היהודית הבסיסית: מהו יהודי על פי תפישתם האמנותית של שורה של אמנים ישראלים היוצרים עכשיו. התערוכה השנייה, "יודאיקה טוויסט" (2010), בחנה את השינויים והחידושים בעולם עיצוב היודאיקה וכיצד זה משפיע על המופע היהודי בתחום עיצוב המוצר. התערוכה השלישית, "בטבעת זו" (2010), נועדה לבחון את אחד הטקסים המשמעותיים ביותר בחיי האדם היהודי – החתונה והטקסים סביבה. לצד תערוכות נושא אלה הוצגה גם תערוכה רטרוספקטיבית מקיפה של לודוויג בלום, אמן נשכח כמעט בשדה. הפריסה השנתית הזו יצאה מבחינה של נושא מרכזי בשאלות הזהות, עברה לביטוי עכשיו דינמי של הפולחן וסיימה בטקס החתונה כדוגמא לאירוע מרכזי בחיי האדם.

כל אחת מן התערוכות הללו פנתה לקהל שונה, כך שתוך שנה נחשף קהל מגוון ביותר לפעילות האמנותית והמחשבתית שהמוזיאון מציג, קהל שקודם לכן נמנע מלבקר במוזיאון. המודעות לפעילות המוזיאון ולחדשנות התצוגות שבו פרצה את מחסום המוזיאון הוותיק.

פרק ב': ההתחדשות

תערוכת תיאטרון זהויות פנתה לקהל מובילי התרבות, כאלה המגיעים לתערוכות רבות, אפילו לכאלה בעלות גישה איזוטרית במקצת. זהו קהל צעיר ועדכני המוצא אתגר בחשיפה לאמנים ידועים לצד אמנים בתנופה לקראת הכרה, המעוררים סקרנות בחדשנות פרשנותם מעוררת המחשבה. כך, בין האמנים שהציגו בתערוכה היו שמות של אמנים ידועים ובולטים דוגמת רועי רוזן, פבל וולברג, זויה צ'רקסקי, לצד אמנים ידועים פחות לציבור הרחב אך כאלה המושכים את חובבי האמנות המושבעים ביניהם מאיה זק, רעיה ברוקנטל, אסי משולם או קרן שפילשר.

לצד תגובות חיוביות ומתלהבות היו גם אחרות – תגובות של קושי אל מול מה שהתערוכה הציגה. היה זה בעיקר בקרב הקהל המסורתי של בית התפוצות, שהתקשה להתמודד עם האמנות, שלעיתים הייתה בה מידה של פרובוקציה, לצד אמירות קונטרוברסליות באשר לזהות היהודית, כמו גם עצם הביטוי הוויזואלי. אך זו בהחלט הייתה אחת המטרות של התערוכה: לעורר שאלות על אודות ההיבטים השונים של מה זה להיות יהודי, וכיצד ניתן לבטא זאת ביצירה פלסטית. שאלות אלה, שהתעוררו במפגש הבלתי אמצעי בין הצופים והיצירות, עוררו הד שכזה שמשך במהלך החודשים שבהם הוצגה התערוכה הדים הולכים וגוברים, שהביאו גם להארכת משך התצוגה שתוכנן מראש. השימוש ביצירות אמנות ולא רק בתיעוד מצולם או חפצים היסטוריים היה חדשני אף הוא בתצוגות בבית התפוצות, ואף הוא נועד להרחיב את הקהל, שכן קהל התצוגות ההיסטוריות בארץ הוא מצומצם ומצוי בתהליך של ירידה, בעוד שקהל שוחרי האמנות הפלסטית הולך ומתרחב וגם איכות המעורבות שלו בעשייה רבה לעין שיעור.

יש לציין כי לצד תערוכות מרכזיות ומתוות דרך, המשכנו להציג את התערוכות המזוהות יותר מכל עם המוזיאון, קרי, תערוכות המתמקדות כל פעם בסיפורה של קהילה אחרת (נורבגיה, פינלנד, ספרד, לדוגמא). המשך ההצגה של תערוכות אלה נועד לשמור על הקשר עם הקהל המסורתי של בית התפוצות, קהל שמתעניין בעיקר בהיסטוריה היהודית וביטויה בתפוצות (או כפי שהתחלנו לכנות זאת הקהילות היהודיות בארץ ובעולם).

פרק ג': ביסוס מעמדו של המוזיאון

בעקבות הפריצה המהירה יחסית למודעות בשדה התרבות המקומי, ובהדרגה גם בקרב אנשי המקצוע בעולם המוזיאונים הרחב מחוץ לארץ, יצאנו לפרק ב' של התכנית האסטרטגית – הפתיחה לעולם הרחב והחזרת מעמדו של בית התפוצות להיות מוזיאון בינלאומי. הפנייה הראשונית לקהלים המקצועיים בארץ, חלחלה גם אל הקהל המקצועי בעולם היהודי, שחזר לפקוד את המוזיאון, וגם אם לא ביקר בו פיזית, השמועות עשו את שלהן ופניות לשיתופי פעולה החלו לזרום.

התערוכה המרכזית שעליה הוחלט, כדי לבסס את המגמה הזו הייתה תערוכה רחבת היקף על יהדות איראן, "אורות וצללים" (2011). יהדות איראן היא אחת הקהילות הגדולות והעשירות במסורת, אך כזו ששמרה על ריחוק מן התודעה הציבורית בשל התדמית המורכבת שלה זכתה בעיקר בארץ. במשך קרוב לשנתיים של עבודת תחקיר בשטח, הצלחתי לצור מערכת יחסים הדוקה עם הגורמים המובילים בקהילה, הן במטרה לגייס תמיכה כלכלית לפרויקט, הן בקרב אנשי המחקר והאקדמיה, במטרה לבסס את היסודות המדעיים של התערוכה, והן בקרב אנשי הקהילה הפרטיים, שרק בזכות גיוסם למשימה ניתן היה להגיע לפריטי התצוגה הנדירים והמיוחדים, שהוצגו לבסוף בתערוכה.

אריגת הקשרים המורכבת הזו, היוותה, בדיעבד, את אחת ההצלחות המרשימות של הפרויקט. שיאו של התהליך היה באירוע הפתיחה המרגש שאליו התכנסה הקהילה כולה כדי לקחת בו חלק ובכנס בן היומיים שהתקיים מיד לאחריה.

התערוכה על יהדות איראן הייתה מורכבת באופייה, לא רק בשל היעדר מידע ופריטי תצוגה רבים על הקהילה, שנאסף עתה ומוצג לראשונה, אלא בשל הרצון לספר סיפור חדש ושונה מבחינה מוזיאלית. המטרה הוגדרה להגיע לתערוכה הפורסת פרספקטיבה רחבה על אודות הקהילה מורשתה ומסורותיה, ויחד עם זאת תציג סיפור קוהרנטי המתייחס לנקודות קריטיות הן במורשת הקדומה והן בעשייה העכשווית של בני הקהילה. כדי להשיג מטרות אלה החלטתי לשלב בין מספר מדיומים שונים ואופני סיפור שונים בו-זמנית: כך הפריסה של חומר תצוגה החלה בפריטים ארכיאולוגים בעלי חשיבות היסטורית עצומה לצד תעודות, מסמכים, פרטי לבוש ויודאיקה מתקופות מאוחרות יותר (החל במאות ה-19-18) וכלה בעבודות אמנות בנות זמננו מאת אמנים איכותיים בני הקהילה הפועלים כיום בארץ ובעולם.

הצלחת התערוכה מצאה ביטוי במספר מישורים: ראשית, עיצוב התערוכה, בתכנון טחנה לעיצוב, יצר מרחב עיצובי נקי ומודרני, שהעניק לכל חפץ ופריט מרחב ביטוי ייחודי, כשל יצירת אמנות. אפילו פרטים פשוטים וצנועים למראה זכו לתצוגה שהעניקה להם ערכים אסתטיים והיסטוריים נוספים. כמכלול, העניק העיצוב אווירה מקצועית שיצרה בקרב הצופים תחושה של כניסה לעולם איכותי, גם אם צנוע ופשוט – תחושת גאווה. נקודה שנייה: שילוב המדיומים והתקופות יצר תערוכה רבת רבדים שבה כל צופה יכול היה למצוא את הפריטים המעניינים אותו ומושכים אותו – ולמעשה נוצר מעין מיצב גדול מידות הפועל חושית, רגשית ואינטלקטואלית כאחד.

פרק ד': הפריצה לקהלים חדשים

התערוכה א-ב-גע-דע, שנפתחה בראשית יולי 2011, יוצרת מציאות חדשה בהבנה של מקומו של המוזיאון המסורתי, בבית התפוצות כמו גם במוזיאונים אחרים. זו תערוכה אינטראקטיבית מכוונת ילדים צעירים והוריהם, המפעילה את המבקר בה ומושכת אותו להתנסות במשחקים שונים, שבתהליך הפעלתם מתפתח הלימוד: במקרה הזה לימוד השפה העברית ויסודות התקשורת על גווניה.

אחת התכונות החשובות באוצרות ארוכת טווח היא לזהות צרכים, למצוא ולמצות רעיונות פוטנציאלים, תוך הכרה כיצד הם עשויים לשנות תפיסות שגורות. ההכרה בחשיבות של צירוף קהל הילדים והמשפחות המלוות אותם כמרכיב מהותי ביכולת ההתפתחות של בית התפוצות עלתה בשלבים מוקדמים בחשיבה על האסטרטגיה החדשה של המוזיאון. ההזדמנות להשלים תהליך מחשבה זה ולהפוך אותו למציאות בא מתוך נכונות לשמוע ולקיים שיתופי פעולה עם גופים חוץ מוזיאליים, במקרה זה תמר הדר ואפרת אדיב. כאשר נקרתה ההזדמנות, החלטנו לנצל אותה ולקפוץ למחוזות חדשים במחשבה המוזיאלית.

שיתופי פעולה הפכו בהמשך לאחד היסודות שעליהם בוססה התפתחות המוזיאון בשלבים מוקדמים. שיתופי הפעולה מאפשרים למוסד בינוני דוגמת בית התפוצות לצמוח מהר יחסית, תוך יצירת קשרים עם גורמים אחרים שלהם חסר מרכיב חיוני שקיים במוזיאון – המיומנות המקצועית של אנשי צוות האוצרות וההפקה. שילוב המשאבים של רעיון ודחפים יצירתיים עם יכולות מקצועיות בהבנת העולם המוזיאלי, מאפשרים לשלב כוחות וליצור חדשנות, כפי שאכן עלתה במהלך העבודה על תערוכת א-ב-גע-דע.

עיצובה של התערוכה, אופן סיפור "הסיפור שלה" והפנייה לקהלים שלא נחשבו קודם לכן כקהלי היעד, מהווים פריצת דרך חדשה ורבת משמעות למוזיאון כולו. עם פתיחת הגלריה חל שינוי דמוגרפי משמעותי בקרב המבקרים במוזיאון. רבים התפלאו על עצם השינוי והרענון שהוא הכניס לכלל דפוסי העבודה במוזיאון וכמובן לקהלים חדשים ודינמיים המחייבים גמישות תודעתית, מתן מענה לצרכים פיזיים, תוכניים ושירותיים – מכלול חדש זה מרענן את כלל העשייה של המוסד, ובטווח ארוך ישפיע על כל המחשבה הקונספטואלית והאסטרטגית שלו.

פרק ה': סיכום

כתוצאה מבנייתה של אסטרטגיה תוכנית רב-שנתית לבית התפוצות, נמצא כיום המוזיאון במעמד אחר לחלוטין מזה שבו היה ממוקם לפני פחות משלוש שנים. חידוש תצוגת הקבע הוותיקה שלקראתה צועד כיום המוזיאון תאפשר, כך מקווים, להמשיך את תנופת ההתחדשות וההתרחבות של הבית, כאשר קהלים רבים שהעדיפו שלא להגיע לשעריו, מוצאים בו כיום מקום לבילוי ולמחשבה חדשה על העולם והתרבות היהודית באשר היא.

פורסם בקטגוריה אסטרטגיה, מוזאונים, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.