הפיסול השרוף של מקס אפשטיין

מקס אפשטיין: פחם, מאת: חגי שגב
מיצב בבית האמנים בירושלים, פברואר 2013

ראשיתן של העבודות בסדרה פחם, גוף העבודות הנוכחי המוצג בתערוכה, נולד מסיוריו של אפשטיין לפני מספר חודשים סביב בית החולים הדסה עין כרם, בעקבות השריפה הגדולה שכילתה חלקים נרחבים מיער ירושלים. העצים העשנים והאפר שנותר על הקרקע, בעקבות השריפה, צולמו על ידי אפשטיין. תצלומים אלו "עוטפים" את התערוכה בבית האמנים, שעיקרה הוא מיצב מפסלים ואובייקטים שרופים.

עבור מקס אפשטיין, האמנות עוסקת במעגל השימושיות של חפצים שונים הסובבים אותנו: בנייתם, הרכבתם, השימוש הדומסטי בהם, בלייתם, שבירתם או שריפתם והיעלמותם בסוף דרכם. השריפה שהייתה למרכיב מרכזי ביצירותיו בשנים האחרונות היא כלי עבודה עבורו, כמו המכחול לצייר, האזמל לפסל או המצלמה עבור הצלם.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

העצים והחפצים הנטושים, שאותם אפשטיין אוסף ברחובות ירושלים, הם חומרי גלם באמנותו. הוא מביא אותם לסטודיו שלו בעין כרם, שם הוא ממשיך לעבוד עליהם. הוא בונה מהם פסלים ובהמשך מעלה אותם באש או שורף בהדרגה עם מבער. חפצי העץ הם הכלי הפיסולי, עליהם הוא משרטט ומצייר או מפסל בעזרת הלהבות. לצד אלה הוא יוצר פיסול בחומר, שמשתלב במכלול היצירה.

אפשטיין מביים ויוצר סצנות באמצעות פריטי הריהוט השונים, שאליהם הוא מוסיף דמויות או ראשים מכוירים בחומר. השילוב בין פריטי הריהוט השרופים והדמויות מרכיבים מרחב אדריכלי שהוא גם מרחב פיסולי בלתי שימושי. הבעירה והאש הם המוטיבים המאחדים בין כלל האובייקטים.

האתגר שמציע אפשטיין לצופה הוא בהשתתפותו בחוויה חדשה המבוססת על ההכרה במרכיב הכליה של החפצים ולתגובות המתעוררות בצופה במצבם הלא-שגרתי. הצופה מגלה את הכסא והשולחן המוכרים במצבם החדש בחלל התערוכה. דמויות החומר יוצרות תיאטרון עבור הצופה וזה מוזמן להיכנס לתוך החלל, להסתובב בתוכו ולא רק להסתכל עליו בריחוק. אפשטיין מוצא במעשה השריפה מעין מעשה דאדאיסטי המכלה את עצמו – משתעשע בעצם העשייה, לועג לה ולבסוף מציג אותה כדי לזכות בתגובה רגשית מצידו של הצופה.

מעבר לחוויה הפיזית שיוצרים החפצים, עולה מתוך השריפה החוויה החושית של ריח השריפה והתנדפות האדים מתוך העץ. ריח השריפה וריח הסכנה של המשחק באש הוא ריח מעורר, חושני המספק דקות של התבוננות בחפץ שהיה יפה, שעולה באש, מתכלה והופך לשברירי ומתפרק.

השאלה אותה אפשטיין מעלה לדיון עוסקת במעגליות היצירה, התפרקות השימושים המקוריים והפוטנציאלים של החפץ ומה המשמעות החדשה שהוא מקבל, הן מבחינה היסטורית והן עיצובית. החפץ השרוף, יהיה זה כסא או שולחן, הופך לעדות זיכרון לחפץ המקורי, האוגר בתוכו את ההיסטוריה של השימוש בו ואת זו של האנשים שאותם הוא שימש. עתה עולה שאלת אפשרות חיבור הצופה אל החפץ ומשמעויותיו החדשות במצבו החדש.

אודות מקס אפשטיין

מקס הוא בוגר בצלאל ובעל תואר שני באמנות מאוניברסיטת חיפה. עוסק בצילום, פיסול ואמנות אנימציה, שאותה הוא מלמד במסגרות שונות, בין היתר בסדנאות מיוחדות שהוא מעביר לילדים עם קשיים. עבד בעיצוב תפאורות בארץ וברוסיה. לאחרונה הציג תערוכת יחיד במוזאון ווילפריד ישראל בקיבוץ הזורע.

פורסם בקטגוריה אמנות ישראלית, מאמרים, פיסול, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.