פיסול ומיצב דניאל שושן

פואטיקה תחת שליטה – על עבודתו של דניאל שושן, בית האמנים, תל אביב

מאת חגי שגב, 2008          

 

דניאל שושן בית האמנים 2008דניאל שושן בית האמנים 2008עבודותיו של דניאל שושן מן השנים האחרונות, הן ביטוי מובהק לתופעת ההיברידיות האמנותית והתרבותית שרווחת בארץ. הן מציגות בכפיפה אחת מספר מציאויות השואבות את מקורותיהן מזירות תרבותיות שונות, מאחדת אותן במסגרת עבודת אמנות אחת, ליצירה של מציאות היברידית. השימוש במונח היברידי נכון במקרים בהם האובייקט או הסובייקט אינם בעלי משמעות ותוכן מובהק אחד, אלה תצריף של מספר גורמים לכדי ביטוי אינטגרלי. הגליון האחרון של כתב העת "הכיוון מזרח" עוסק בביטויים המיוחדים של זירות היברידיות ביצירה הישראלית. עורכי כתב העת מנסחים את ההיברידיות הישראלית כ-"שתי זהויות – או יותר – שאינן מתיישבות בדמיון התרבותי זו עם זו, דרות בכפיפה אחת בתוך גוף אחד: לאומי, חברתי, קהילתי, משפחתי או פרטי".
 

ההיברידיות ביצירתו של שושן חושפת קונפליקטים הקשורים בשאלות של מוצא, רקע תרבותי, חילוניות ודתיות, ספיגה של תרבויות שונות (מערביות, מזרחיות ומיזוגים שונים של אלו), לעיתים מנוגדות, שכולן השפיעו על קורות חייו ועל אורחותיו בשדה האמנות. אופני ההתמודדות של שושן כיוצר, הם ביטוי לריתמוס תוסס ומורכב, שמנסה למצוא עוגן יציב במסגרת היצירה האמנותית.
 
האמצעים האמנותיים שאותם דניאל שושן מגבש בעבודותיו מבוססים על מנגנון פורמאלי קשוח. בניית המנגנון המורכב, יצוק אלומיניום כסוף, קשיח וקר, מבסס בקרב הצופים תחושה של מבנה ריתמי סדיר, קבוע וברור, בלי סטיות. המבנה הקבוע משדר קרירות ורציונאליות המבוססת על היבטים טכניים. יסוד זה נראה כבר בברור במיצב "ראשידה," שהוצג בבית האמנים בירושלים (2004).  כאן, היה זה יסוד סטרקטוראלי ששימש גם כיסוד סוגר, כולא, מפריד וחוסם. במיצב הנוכחי, "וידוי משובש," המוצג באולם המרכזי של בית האמנים בתל אביב (2008), מוטות האלומיניום הם מסגרות של מבנים דמויי מיטות, מזבחות או שמא אסכלות לבישול.
 
שני המופעים השונים של מוטות האלומיניום, שנוצרו בהפרש של שנים בודדות, מייצרים תחושה אינטנסיבית של בסיס אדריכלי, העוטף את הצופה ומזמין אותו לתנועה בחלל בנוי, חלל בתוך חלל התצוגה  ההצבה של האובייקטים בסביבה יוצרת מספר חללי משנה נוספים, שתפישתם החושית מפעילה את החוויה האמנותית.

המיצב וידוי משובש עוסק בשיבוש הקשר של הצופה עם אובייקט האמנות, תוך סגירת המוצגים מאחורי מסך או סורג. טקטיקה זו יוצרת מנגנון של הפרדה ושל הזרה. זהו בסיס היוצר זרות וריחוק פיזיים בין שלושת מרכיבי התהליך האמנותי: האמן היוצר, האובייקט והצופה. שושן יוצר שיבוש מכוון שמשרת את הצהרת הכוונות האמנותית והאישית שלו.

וידוי משובש – המשפחה הביולוגית

"וידוי משובש", מורכב משני יסודות אישיים, המתווספים ליסודות המבניים שנוסחו קודם לכן. מוטות האלומיניום ממסגרים שתי סדרות של צילומים: בסדרה הראשונה מתואר הנוף הסובב את העיירה בית שאן, זירת ילדותו של שושן. העיירה עצמה, על בנייניה ותושביה אינה מוצגת, היא מהווה רק מידע מדרגה שנייה, רקע ביוגראפי של האמן ושל יצירתו. בסדרה השנייה, מתועד מפגש משפחתי של אחיו של האמן, שהזמין את הקרובים אליו להשתתף בעשיית חייו, למטרות היצירה האמנותית. הנרטיב הוא של תיעוד טבילה משותפת במי הים, בוקר חורפי אחד בשנת 2007.
 
בני המשפחה, אחיו של שושן, שהוזמנו לעשיית האמנות מייצגים את היסוד המבני באישיותו של כל אדם, וכאן הם הופכים גם ליסוד אמנותי. שושן חושף מעין תהליך של וידוי לצד התוועדות, והתכנסות לצורך מפגש מחודש. התכנסות המשפחה הפרטית היא מטפורה לקיום האמן במסגרת משפחת העמיתים, משפחת האמנות. החציצה וההפרדה שיוצר שושן במבנים המסוגרים והעומדים כל אחד בפני עצמו, מבודד, היא הצהרה על תחושת פירוק המשפחה. העמיתים הם כמו אחים, נעדרי אב או אם (שני מרכיבים משפחתיים הנעדרים בסצנת התצלומים על חוף הים). הוצאת יסודות המשפחה מן המשוואה הפורמאלית מדגיש את תחושת הזרות והעדר הבסיס הביולוגי. יתרה מזאת, הפעולה מדגימה כי שושן אינו לוקח מיתוסים כמובנים מעליהם, הוא מפרק ומפורר אותם לנגד עיננו.
 
כמו שבעבר זימן שושן את דמותה של ראשידה מתוך ההיסטוריה התרבותית של עברו, כעת הוא מזמן מתוך ההיסטוריה המשפחתית האישית את אחיו, שכל אחד מהם חי את חייו הפרטיים. הוא מכניס אותם לסיטואציה זרה להם, ומחייב אותם להיות מעורבים ביצירתו. הוא גורם לקרובים אליו להרהר מחדש על מקומם במארג המשפחתי ועל מידת המעורבות והחשיפה שלהם לחיי האח השונה.
 
הלוגיקה של המבנה האדריכלי הקר, בסיס עבודתו של שושן, משתבשת ומטלטלת מוסכמות. צירופם של אנשים בשר מבשרו של האמן, לכדי סובייקט שותף ליצירה, משבשת את התחושה הפורמאלית הקרה האינטלקטואלית. אט-אט נכנסים ויוצאים מבין גלי הים אלמנטים ביוגרפיים אינטימיים, המערערים את הביטחון בסדר האדריכלי המרוחק.
 
וידוי משובש – משפחת העמיתים
עבודותיו של שושן, שואבות ממקורות שונים, ויוצרת מיזוג של תכנים ושל רעיונות פילוסופיים כמו גם רעיונות אמנותיים. המקורות מהם הוא שואב נובעים מהשילוב בין מזרח למערב, בין דתיות לחילוניות ובין האינטלקטואלי והסנסואלי. שילובים טעונים אלה מציעים בחינה ביקורתית של תפישות עולם שונות, שבתחומן מרבה שושן לפסוע תוך יצירת מבנה היברידי אינטלקטואלי ורגשי.
 
ניתן לאתר בעבודתו של שושן התייחסות פריפריאלית למספר אמנים יוצרים. כמי שלמד לימודי תואר שני באמנות בקולומביה, ניו יורק, הוא נחשף לשלהי תקופת הזוהר של גדולי אמני המופשט המינימליסטי האמריקאי. דונלד ג'ד, סול לוויט וריצרד סרה, אם נמנה שלושה מבין הבולטים ביוצרים, מהווים עבור שושן נקודת התייחסות דומיננטית. אין אפשרות לזהות באופן מובהק את שרידי יצירתם בעבודות של שושן, אך הן נוצרו תוך קיום דיאלוג מרוחק, המבוסס על התבוננות וחקירת הפילוסופיה האמנותית, הפורמליסיטית בעיקרה, שבה הם פעלו.
 
בתחום התכנים, הנרטיבים והמיתוסים ניתן לאתר בעבודותיו של שושן עמיתים ישראלים שעוסקים באופנים שונים בחלק משאלות ההיבריד של המציאות הישראלית המקומית בעולם גלובאלי המגיב למספר מרכזים ספורים. בין אלה ניתן לציין את אוסוולדו רומברג, מיכה אולמן, נחום טבת וראובן ברמן קדים. לעיתים נוצרת התכתבות זו מתוך שיחה ישירה, לעיתים מתוך התבוננות וחקירת יצירות מסוימות, שמעוררות בשושן את הדחף להגיב. כמו במקרה של יוצרים אמריקאים, גם בהקשר המקומי-ישראלי קשה להצביע באופן ספציפי עם אלו עבודות של יוצרים פורים אלה יוצר שושן דיאלוג; אך כאשר מאזינים לתווים ולתווי-התווים הסמויים וכאשר בוחנים את כיווני המחקר הפילוסופי, ניתן לזהות שרשרת של הקשרים.
 
עבודתו רחבת ההיקף של מיכה אולמן, למשל, בוחנת את המיתוס והמיתולוגיה של הארץ בתוך מבנים פורמאליים ברורים. פסליו מבוססים על סכמות אדריכליות פורמאליות, שאליהן הוא מחדיר אלמנטים סנסואליים, תוך שימוש בחומרים טבעיים ומעוררי תחושות קמאיות. שושן בוחן אף הוא סימבולים ומיתוסים קדומים (דמותה המיתולוגית של ראשידה, סטרוקטורות של מבני קודש ויחסים פנים-משפחתיים) מתוך תובנה, כי המיתוס והאתוס אינם מובנים מעליהם. הוא מציג אותם, ותוך כדי כך גם שולל אותם.
 
עבודותיו של אולמן מביאות את המתח האצור בהן עד לנקודת התפרקות תוך בניה של קתרזיס. שושן, לעומת זאת, אוצר את המתח ואינו מביא אותו לכלל פירוק. הסערה הסנסואלית של שושן מופיעה באמנותו כשהיא מופנמת ומודחקת, הפורמליזם הקר והאדריכלות של העבודות יוצרים ניתוק.
 
המתח המאופק קושר את שושן גם לאוסוולדו רומברג ולראובן ברמן קדים. שני האמנים האלה עוסקים, כל אחד בדרכו הוא, במקורות התרבות: רובמרג בתרבות המערבית ובתרבויות הקדומות של אמריקה הדרומית;  בעוד ברמן קדים מתמקד בתרבות המזרח וייצוגיה באמצעות ביטויים מערביים פורמאליים טכנולוגיים.  שושן עוסק בשתי התרבויות המקוטבות וממזג ביניהן. במיצב ראשידה, פיסלה של הדמות המיתולוגית המוסלמית נכלא מאחורי סורגי אלומיניום. הכליאה לא הייתה אלימה, אלה נועדה להגדיר, ליצור אבחנה ולהראות ממרחק את הדמות המיתית ובאמצעותה את הנרטיב הסנסואלי שהיא מייצגת.
פ?סלה של הנערה ראשידה הוקף בסקירה של ההיסטוריה של אדריכלית מבני פולחן של שלוש הדתות המונוטאיסטיות. על גבי רצף של 80 קוביות עץ צבעוניות, שאף הן, הוצגו מאחורי סורגי אלומיניום, תוארו תכניות הקרקע של מקדשים ברחבי העולם, מעוצבות בעלי זהב. ההצבה יצרה רצף אובססיבי בין המיתוס האנושי (ראשידה) ובין המיתוס של אדריכלות הקודש.
 
מעבר לרעיון הכליאה, המיקום מאחורי סורגים סטריליים מייצג הזרה וזרות קיומית של הגיבור. הדיון בסוגיית החללים, וכאן ניתן לבחון את הקשר ליצירתו של נחום טבת, הוא דיון בחללים, אופן ייצוגם ופעולתם על הצופה ועל האובייקט כאחד. טבת וג'ד מייצגים את המינימליזם חמור-הסבר, הצנוע עד כדי סגפנות. אולם הסגפנות של טבת היא סגפנות נזירית, ואילו זו של ג'ד היא סגפנות של ראווה אלגנטית. שניהם בוחנים את הפורמה האמנותית כשהיא נטולת נרטיב. שושן מוסיף למיחבר הצורני תוכן סיפורי עמוס רבדים ומשמעויות ויוצר שפה אמנותית קשוחה וסנטימנטאלית גם יחד.
 
סנטימנטליות מנוטרלת
המבנים הפורמליסטים הנוקשים ששושן מציב סביב הסובייקטים, משרתים מטרה של ניטרול הסנטימנטאליות, שעשויה לפרוץ מתוכם (מיתולוגיים או משפחתיים). המשפחה והמיתוס הם המאורות הרגשיים; השפה והפורמה הם המקור האינטלקטואלי. השפה האבסטרקטית החודרת לעבודות באמצעות האלומיניום, היא המאור האמנותי, הטהור, הנקי שדבר לא נדבק בו.
 
למרות העיסוק במשפחה מרובת אחים, אף לא אחד מן התצלומים מציג את המשפחה בשלמותה. האחים מופיעים רק כבודדים, כל פריים חושף אח אחד. הסגירות והכליאה שיוצרת המתכת, מעצימה עוד  יותר את מרכיב הבדידות, שעולה מתוך התצלומים האפורים על רקע הים. עבור שושן, הריחוק, הכליאה והבדידות מעבירים את העבודות ממצב של סנטימנטאליות פורצת, לפואטיקה תחת שליטה. מסייעים בכך האמצעים האמנותיים, כאשר במיצב הנוכחי, כל התצלומים נותרים בטווחי הצבע האפור על גבי מצע המתכת.
 
השפה האמנותית בה נוקט שושן שהיא פורמלית ונקייה, פועלת את פעולתה ומנטרלת את פוטנציאל הסנטימנטליות המילולית, שהסיטואציות שאותן הוא יוצר עשויה לאפשר. הוא בוחר למזג בין קצוות, לשחרר את העבודות מקלסיפיקציה נוחה, ולהטיל את יהבו על מצבים היברידיים, שניסוחם המילולי מפותל ומורכב.
 
נכתב במסגרת תערוכתו של דניאל שושן – וידוי משובש. בית האמנים תל אביב, 2008.
 
 
 

פורסם בקטגוריה מאמרים, פיסול, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.