מקצוע עיצוב המוצר בישראל – הסטוריה

יש שכר לעיצוב המוצר: ראשיתו של מקצוע

תערוכה שהוצגה בגלריה לארכיטקטורה ואמנות ניסויית ע"ש הניך בטכניון, חיפה

מאת הדס קרוק, חגי שגב, 2006

סיפור מרתק מספרת התערוכה "יש שכר לעיצוב המוצר", ושמא נוסיף אופייני להתנהלות ישראלית, בחברה, בתרבות ובכלכלה. השאיפה "לברוא" מוסדות וארגונים ציבוריים או עצמאיים – יש מאין, מתוך שאיפה לגלות את הרכיבים החסרים במציאות הישראלית המתפתחת של אמצע המאה העשרים, היא שאיפתם של יחידים הפועלים מול מערכות מורכבות ביותר. 
בסוף שנות החמישים של המאה העשרים וראשית שנות הששים, קבוצה של אנשים החליטו להצעיד את עיצוב המוצר בישראל לקראת נוכחות, הישגים והצטיינות. בראשית הדברים נולדים אירועים מתוך דחף ליצירה ובריאה של תחום עשייה שרק מעטים חשו בנחיצותו, בראשם ג'ון ציני האמריקאי, הנציג האמריקאי של משלחת הסיוע; בהמשך נעשו פעולות למלא את התחום החדש בתוכן בר-משמעות והשפעה בתעשייה. המאבקים לקיומו של שדה חדש היו מאבקים סיזיפיים, שמטרתם לשכנע גורמים ציבוריים, וכמותם אישים בודדים בתעשייה, בנחיצותו של תחום עיצוב המוצר. רבים מביניהם כלל לא הבינו את חשיבות עיצוב המוצר לפיתוח התעשייה המקומית.

 

 

 

מול המכשולים הרבים פעלו הבודדים שסברו כי הקמתו של תחום חדש חיונית לתעשייה. שכנוע זה הוא ביטוי ברור להבנה של תהליכים תרבותיים, תעשייתיים וחברתיים, שאינם מושפעים אך ורק משיקולים כלכליים. היכולת של אותם אישים לשכנע את קובעי המדיניות בנחיצות היוזמה המקומית והעיצוב המקומי, שנולד מתוך הבנת הצרכים המקומיים, שלעתים נתפשו כמופרכים, הייתה יכולת מרחיקת הראות, יצירתית והצביע על מחויבות לעשייה משמעותית בשדה התרבות והתעשייה.
 
"טוב, יהיה לנו עיצוב תעשייתי"
תעשיית מוצרי הצריכה בארץ היתה בחיתוליה באמצע שנות החמישים. עיצוב, אם היה קיים, לא זכה להגדרה ולשם. הוא נולד באופן רשמי רק עם הקמתם, באמצע שנות החמישים, של שני מוסדות מכוננים: המכון לעיצוב המוצר ואיפדו – המשרד הישראלי לעיצוב המוצר (IPDO – Israeli product Design Office). הקמתם של שני המוסדות היווה בסיס להחדרתה בארץ של הדיסציפלינה "עיצוב המוצר". למעשה מדובר בהתמקצעות: הפיכת העיצוב לחלק מהותי בתהליך הייצור, קביעת תהליכים ושיטות עבודה מוגדרים.

 

 

מחוללי המפנה העיצובי בארץ לא היו מקומיים כי אם זרים. יצרני המוצרים והצרכנים הישראלים לא חשו בחסרון הדיסציפלינה העיצובית. תעשיית המוצרים היתה עדיין בראשיתה וגם המודעות הצרכנית טרם התגבשה. באותה עת נשבו רוחות אחרות באירופה ובאמריקה. עולם הצרכנות והתעשייה התפתח שם במלוא המרץ ועמו נוצקו סטנדרטים ומודלים של עיצוב וסגנון. הסיוע הטכני האמריקאי לישראל  (USOM) התנהל במסגרת פעולות לקידום התעשייה בישראל, כמו בארצות אחרות, בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.  

האמריקאים הביאו עמם תשתית לקידום העיצוב וזו התקבלה ללא עוררין בישראל. אחרי הכל בעלי המאה הם גם בעלי הדעה, או כפי שניסח זאת אריה סולומון, מעצב בIPDO- : "הציעו משהו בחינם, במסגרת כל המתנות, אז הסכימו לזה, אמרו: טוב, יהיה לנו עיצוב תעשייתי". 

"לחנך את הצרכנים להבנת היתרונות שבעיצוב נאה"

המכון הישראלי לעיצוב המוצר ו-IPDO, הם אבני הפינה של מקצוע עיצוב המוצר בארץ. בעקבותיהם נפתחו משרדי עיצוב מקצועיים ובהמשך קמו בתי ספר לעיצוב. אם בתחילה היה העיצוב נתון בצבת המסורת והתנהל באופן חופשי בבתי מלאכה של אומנים, במידה מסוימת באופן המזכיר את שיטות העבודה של תנועת ה- Arts and Crafts שמעתה נעשו ניסיונות של ממש להקים גוף מארגן ומשפיע, שיקשר בין תהליכי העיצוב לתעשייה.

הפיתוח התנהל בשני כיוונים: תיאורטי ומעשי. כל אחד משני המוסדות לקח על עצמו אחד מהם: המכון הישראלי לעיצוב המוצר התמקד בחינוך והקניית ידע; IPDO עסק בהכשרת כוח עבודה לשירות התעשייה.

"המכון מחנך את קהל הצרכנים להבנת היתרונות שבעיצוב נאה, על ידי תערוכות קבועות וניידות, הרצאות, סרטים ופרסומים", קבע ג'ון צ'יני, שעמד בראש המכון הישראלי לעיצוב. השאיפה המוצהרת היתה להרחיב את המודעות הציבורית ביחס לחשיבותו של העיצוב. בשלב הראשון היה קהל היעד מורכב מתעשיינים, עובדי ממשלה, ומעצבים פוטנציאליים. כל הנוגעים בדבר היו במוקד המאמץ שאותו הנהיג המכון הישראלי לעיצוב המוצר: המעצבים, הצרכנים והיצרנים. 

המכון הישראלי לעיצוב המוצר 

המכון לעיצוב המוצר הוקם ליד הטכניון בחיפה ופעל במסגרתו, תחילה במסגרת לימודי הארכיטקטורה ובהמשך במסגרת לימודי חוץ. השידוך היה טבעי והמשיך בדרכו את ההשקפה שהביאה עמה אסכולת הבאוהאוס. תלמידי ארכיטקטורה קיבלו שיעורים בעיצוב כלי בית ורהיטים. התפתחות התחום הביאה עמה דרישות למחלקות מיוחדות להקניית ידע בתחום העיצוב ואכן בשנת 1965 הוקמה מחלקה לעיצוב המוצר בבצלאל. 

"עיצוב המוצר ככל שטח מקצועי אחר, בא למלא צרכים יומיומים, הוא נועד לשכלל את צורתם, פעולתם ושיטות הייצור של המוצרים הרבים, ילדי המהפכה התעשייתית" אמר פרופ' צ'יני.   
 
בהבינו את הרקע השונה בארה"ב ובישראל נמנע מלגזור גזירה שווה בסוגיות העיצוב. למשל, מוצרי חשמל ומכוניות לא יתאימו לשוק הישראלי. "ישראל תיטיב לעשות אם תיתן דעתה לעיצובם הנאה של מוצרים בעיבוד מעולה לשימוש ביתי ולצורכי מתנות, שכן, בענף זה ניתן לשלב יחד את הייצור קטן הממדים והעיבוד המשובח במחיר גבוה.", הסביר פרופ' צ'יני.   
 
*
פיתוח של תחום עיצוב המוצר בישראל נמשך ללא הרף גם בימים אלה. הפרקים הראשונים שלו, שהוצגו בתערוכה, התמקדו בעשורים הראשונים ובין השנים 1975-1955, והעניקו מבט רחב יותר ממאמר קצר זה. פרקים אלה היו בלתי ידועים, אפילו לגורמים מרכזיים הפועלים בתחום. התערוכה נולדה מתוך מחשבה כי פיתוחו של כל תחום דורש הכרה של פרקי הראשית שלו, כדי ללמוד תהליכים ודינאמיקות, ובמטרה להתקדם.

במהלך המאה העשרים הכירו תרבויות מערביות רבות בחשיבות העיצוב המקומי, האיכותי והייחודי, מבחינת ההגדרה של תרבות ושל כלכלה. הבנה זו היוותה בשלהי המאה העשרים בסיס לתעשייה רחבה ואף לתיירות ושירותים, המבוססים על תדמיות שנקבעו באמצעות עיצוב. קובעי המדיניות בארצות אלו הכירו גם בחשיבותו של ניהול התרבות, ובמסגרתו ניהול העיצוב, תוך שהם מותירים מרחבי תמרון ויצירה רחבים דיים, המעודדים את הולדתם ופעילותם של הכוחות המקומיים היוצרים. מתוך הכרה זו הקדישו מחשבה באשר לחשיבות העיצוב כתורם להגדרה של חברה, צרכיה העכשוויים ומאווייה לעתיד. 

פעילות הכפר הגלובלי, בהקשריה המוצלחים, משלבת בין המקומי ובין העולמי, כדי ליצור בידול תרבותי, שיחד עם זאת צועד קדימה באמצעות התובנות והאמצעים הכלכליים הבינלאומיים.

שימור המורשת העיצובית, כחלק מן ההיסטוריה של היצירה המקומית, הוא בסיס לכל יצירה עתידית. בבואנו לחקור את ההיסטוריה של העיצוב המקומי התגלה "החור השחור" בידע הציבורי בנושא. בודדים מבין היוצרים של אותם עשורים שמרו מסמכים, דגמים ותיעוד של מוצרים שיצרו. רק פריטים מקוריים בודדים נשמרו בידי בודדים, שלא ניתן אפילו לכנותם אספנים. בשום מקום בישראל לא נמצא מוסד או ארכיון בו ניתן ללמוד או לשמר לטווח ארוך מורשת חשובה כל כך. לכן, אחת ממטרות תערוכה זו היא לעורר את המודעות לחשיבות השימור, האיסוף, התיעוד וההתיחסות לעבר. 

 
בעיצוב מוצרים, כמו בתחומי יצירת "יש מאין" בתרבות האנושית, יש ביטוי מפעפע של אופטימיות: ניסיון להתמודד עם סוגיות יומיומיות הדורשות טיפול, ובה בעת להעניק צורה מוחשית ותפקוד יעיל למוצרים. באופטימיות זו עוסקת התערוכה "יש שכר לעיצוב המוצר". התצוגה מתמקדת בתהליכים, שבמרבית המקרים נותרים מאחורי הקלעים, במטרה לחשוף מקרה מובהק של ניסיון לתכנון תרבותי, אף שלעתים תכופות הוא נוצר ללא תכנון של ממש. התערוכה לא הקיפה את כל המידע החשוב הרלוונטי. ראשית, בשל העדר מאגרי מידע או אוספים של עיצוב ישראלי. דבר זה מצביע על הדחיפות שיש בהקמתם של מאגרי מידע ואוספים, הן של המעצבים, הן של היצרנים וכמובן של המדינה, כרשות בעלת אינטרסים ביצירה המקומית. כמו כל תחום תרבות, או תחום שתורם לעיצוב התרבות, גם עיצוב המוצר הוא תחום של בניית נדבך על גבי נדבך. כדי לבסס נדבכים אלה יש לטפח גם את הידע שנצבר, את הניסיון שנצבר ואת הערכים האסתטיים. האפשרויות קיימות עדיין, אך הן הולכות ונמוגות. 
 
חגי שגב, מנהל ואוצר ראשי של הגלריה לארכיטקטורה ואמנות ניסויית ע"ש הניך בטכניון 
הדס קרוק, אוצרת התערוכה, מרצה לעיצוב ושותפה בסטודיו ארמדילו 
 
המאמר פורסם במגזין "מכירה פומבית" מס' 55, אפריל 2007. נכתב לרגל התערוכה "יש שכר לעיצוב המוצר – הולדתו של מקצוע 1975-1955" שהתקיימה בגלריה לארכיטקטורה ואמנות ניסויית ע"ש הניך בטכניון, 2006. התערוכה יצאה בליווי קטלוג. 
 

 

פורסם בקטגוריה מאמרים, עיצוב, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.